כמו טיטניק ששועטת לקרחון הענק - זוהי ישראל
המתקפה של ישראל על הקונסוליה האיראנית בדמשק בנוסף לרצח העם בעזה הובילו להתגברות תחושת הזעם והפחד המשולבים אצל הישראלים. כלומר את המחיר של ההרפתקה המסוכנת של הקברניטים משלמים התושבים.
המתקפה של ישראל על הקונסוליה האיראנית בדמשק בנוסף לרצח העם בעזה הובילו להתגברות תחושת הזעם והפחד המשולבים אצל הישראלים. כלומר את המחיר של ההרפתקה המסוכנת של הקברניטים משלמים התושבים.
אם עד כה המלחמה הספיקה לאפס את המעמד של ישראל בעולם המערבי מבחינה מוסרית ואנושית והציגה אותה כדמות פשיסטית לא אנושית לאזרח אירופי, כעת ההתקפה על הקונסוליה האיראנית הובילה לכך שבישראל מחכים בכל רגע למתקפת הנקם האיראנית שבוא תבוא. הבעיה היא שהם לא יודעים איך איראן תגיב.
לחלק מהישראלים ההמתנה לתגובה איראנית מזכירה את הימים לפני מלחמת ששת הימים והם עדיין זוכרים את המתח באוויר. הם שואלים את עצמם האם מדינתם הקטנה יכולה לשרוד את מה שצפוי?
עם המלחמה ועם המתקפה נגד השכנות וגם נגד מרכזים דיפלומטיים כל יום שעובר האזרח הישראלי מרגיש יותר שאפילו אחרי עשורים, ישראל לא הצליחה ולא תצליח להשתלב באזור ובתנאים כאלה אין להם חיים פה.
אבל הפחד מההמתנה לתגובה האיראנית הוא החלק הקל. הפחד הגדול יותר הוא שהישראלים נמצאים בתוך הקטסטרופה הגדולה שממנה הם ברחו שנים. זה המצב של מתקפה בו זמנית של כל החזיתות נגד ישראל : איראן ממזרח, חזבאללה מצפון, חמאס מדרום מערב, החות'ים בתימן. הם חשים בבשרם שהסביבה האזורית קמה כדי להקיא אותם מתוכה.
לצד הפחד הקמאי, מצרף זעם, כעס גדול על הממשלה הימנית שבורחת מכל תהליך מדיני הן מצד היריבים באזור הן מצד בנות הברית הבינלאמיות.
במצב כזה שישראל לא רוצה לשלם את המחיר הדרוש, מצבה יהיה כמו אפיזודה חולפת באזור כמה ממלכת הצלבנים.
אם המלחמה הובילה לכך שחלק מהישראלים הקצינים עמדותיהם הימניות, חלק גדול יותר הפכו שמאלניים יותר מבעבר.
קריסת כל מערכי ההגנה הצבאיים, האנושיים והטכנולוגים ב-7 באוקטובר לימדה אותם שאי אפשר לסמוך רק על הכוח ועוצם היד. הם הגיעו למסקנה שהגנה צבאית לבדה לא תבטיח את חייהם פה.
מבחינת חלק מהישראלים ישראל דומה לאורחים על סיפון הטיטניק שמסתובבים עם כוס שמפניה ביד מתווכחים על טיב המשקה בשעה שהאונייה שועטת אל תוך הקרחון הענק שיחסל אותה.
