למה המערב וארה״ב שמו את ההעשרה באיראן על הכוונת?

האנליסט "מהדי לטיפי" כתב באתר האינטרנט של סוכנות הידיעות ANA: תיאור אנליטי של הסיבה לדאגה של המערב מההעשרה באיראן מראה כי בכך לא רק טהרן משתחררת מהתלות ההיסטורית למערב, אלא מיצרת מודל פיתוח חדש ועצמאי בתוך "הסדר העולמי" שהוגדרו על ידי מעצמות המערב. מודל שיכול לשנות את האזור ואף מעבר לו.

המערב תמיד בחן את יכולת העשרת האורניום של איראן כאחד המרכיבים החשובים ביותר בתוכנית הגרעין של המדינה, ורואה בה סוגיה מרכזית במשא ומתן ובקביעת המדיניות שלו כלפי טהראן. לא ניתן לחפש את הסיבה לגישה זו ברמה פשוטה, כגון חששות תקשורתיים שנחשפו; במקום זאת, יש לנתח את הסוגיה מממדים גיאופוליטיים, כלכליים, טכנולוגיים ואפילו זהותיים, ולהגדיר אותה כאסטרטגיה גדולה של המערב לשליטה בתהליך השגת כוח ועצמאות של מדינות מחוץ למסלול הכוח המסורתי שהוגדר על ידי המערב, ובמיוחד הרפובליקה האסלאמית.

העשרה אינה עולה בקנה אחד עם תוכניות המערב לטווח ארוך למזרח התיכון

העשרת אורניום, מעבר להיבטיה הטכניים והתעשייתיים, מהווה מרכיב אסטרטגי ספציפי במשוואות בינלאומיות. עבור המערב, כל מדינה ששולטת על מחזור ההעשרה באופן פנימי לא רק השיגה יכולת טכנולוגית; אלא, היא הגיעה למעשה לרמה של ידע ותשתיות מתוחכמות שיכולות להוביל למגוון תעשיות רגישות, מתקדמות ומקומיות. גישה זו פירושה התרחקות מתלות מוחלטת בשרשראות אספקה ​​בינלאומיות, מה שהופך את המדינה לשחקן פעיל ועצמאי בזירה העולמית.

סוגיה זו אינה תואמת כלל את התוכניות ארוכות הטווח והתוכניות שגובשו על ידי המערב עבור האזור והמזרח התיכון. בנוסף לזה, המיקום הגיאופוליטי של איראן, כמדינה הממוקמת בלב המזרח התיכון, יצר מצב ייחודי לה עם גישה למשאבי אנרגיה עצומים.

כל קפיצה טכנולוגית בנקודה זו של האזור עלולה לערער את מאזן הכוחות המסורתי כנגד תוכניות המערב. המערב מודע היטב לכך שהישגיה של איראן בפרק חדש בטכנולוגיות מודרניות, כולל העשרת אורניום, אינם רק הישג טכני, אלא ביטוי של רצון לחצות את גבולות התלות ולבסס מודל פיתוח מקומי ועצמאי. מודל שעשוי להוות השראה למעצמות מתפתחות אחרות, במיוחד בעולם האסלאמי ובמדינות הדרום הגלובלי.

לצד חשיבותה הגיאופוליטית והטכנולוגית של איראן, המערב מודאג מהיחלשות מערכת הסדר הבינלאומי שעוצב לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד מהקמת משטר אי-הפצת נשק גרעיני, המבוסס על היררכיה של כוח. הסדר הזה מנע מטבעו רכישת טכנולוגיות מתוחכמות על ידי כל מדינה מחוץ למועדון המעצמות הדומיננטיות שהוגדר על ידי המערב. מנקודת מבט זו, כל צעד מצד איראן לקראת מיקום טכנולוגיית העשרה נתפס למעשה כאתגר ישיר למבנים הקיימים לכאורה של המערכת הבינלאומית.

העשרה הופכת את איראן לצוואר בקבוק תעשייתי

למערב יש גם דאגה מהותית נוספת: הדומיננטיות של איראן במחזור הדלק מאפשרת למדינה להפוך ל"צוואר בקבוק" אזורי בתעשיות מתקדמות, כגון ייצור איזוטופים יציבים, אספקת דלק לתחנות כוח מקומיות וייצוא טכנולוגיות קשורות. מנקודת מבטו של המערב, נושא זה עשוי לחזק משמעותית את עצמאותה וחוסנה של כלכלת האנרגיה והתעשיות המתקדמות של איראן, ולהעניק לטהרן כוח רך וקשה חסר תקדים. זאת ממש בחלק של העולם שבו וושינגטון ובעלות בריתה שילמו עלויות עצומות במשך עשרות שנים כדי לשמור על עליונותן האסטרטגית.

יש לבחון את הנושא עוד יותר עומק. העשרה אינה רק חלון לייצור חשמל או שימושים שלווים. פיתוח טכנולוגיה זו מפעיל שרשרת של התקדמויות קשורות: החל מתעשיות הנעה גרעינית ורפואה גרעינית ועד יישומים חדשים בייצור תרופות, אבחון וטיפול במחלות, שיפור תעשיות חקלאיות באמצעות מקורות קרינה, ואפילו פיתוח חומרים חדשים בעלי תכונות ייחודיות. יצירת תשתית זו פירושה הגדלת היכולת הלאומית להשיג נתח גדול יותר מכלכלת הידע העולמית. המערב מודאג מאוד מכך שאיראן, באמצעות ניצול יכולות כאלה, תפתח תחומים מדעיים ותעשייתיים אחרים מהר יותר ותתגבר על מעגל המצור הטכנולוגי. יישום מגמה זו עשוי להיות תחילתה של מגמה שבה תעשיות מערביות מסורתיות מאבדות את מעמדן בשווקים חדשים, במיוחד אזור הצמא לפיתוח טכנולוגי ולוקליזציה, לטובת מתחרה מתפתח.

כוחה העשרה ומעבר מהתקופה הקולוניאלית

בנוסף להיבטים התעשייתיים והטכנולוגיים, גם ממד הזהות של העשרה חשוב לאיראן ולעולם האסלאם. איראן, במיוחד לאחר המהפכה האסלאמית, הגדירה את זהותה בצורה של חתירה שיחתית לעצמאות. טכנולוגיה גרעינית, והעשרה בפרט, בנרטיב הרשמי של הרפובליקה האסלאמית, מסמלת את המעבר מההשפלה ההיסטורית של התקופה הקולוניאלית ואת מימוש הסיסמה "אנחנו יכולים". סמליות זו הדהדה לא רק בקרב אזרחי איראן, אלא גם בקרב מדינות וממשלות רבות המחפשות עצמאות ומתנגדות לשליטה בינלאומית מערבית. המערב מודע היטב לכך שכל הצלחה משמעותית של איראן בהעשרתה ובביסוסה כזכות בלתי ניתנת לערעור עלולה ליצור גל של ביטחון עצמי, אמונה עצמית ומודלים לחיקוי במדינות אחרות באזור ואף מעבר לה.

הדיכוטומיה בין ביטחון לפיתוח חושפת גם רבדים עמוקים יותר של הסכסוך הזה. בחשיבה המערבית המסורתית, פיתוח טכנולוגי במדינות מחוץ לגוש המעצמות מותר ומקובל רק כאשר התשתית הדרושה זמינה לשליטה וניהול של תהליך זה על ידי מעצמות מרכזיות. על ידי קידום מודל העשרה מקומית, איראן יזמה, במובן מסוים, פרויקט להביס מודל מנטלי זה, ובעקבות התעקשות על עצמאות במבוך של יחסים טכנולוגיים מורכבים, ערערה במכוון או שלא במכוון על הלגיטימיות של הסדר העולמי הדומיננטי. טבעי שנושא זה נחשב ליותר מאשר נושא טכני או אפילו אסטרטגי בתודעתם של מקבלי החלטות אמריקאים ואירופאים; אלא, בשיח מדיניות החוץ והביטחון שלהם, זה מתפרש כעימות עם זהות ומודל ציוויליזציה.

מנקודת מבט אחרת, הסכסוך של המערב עם איראן על העשרה הוא סמל לסתירות עמוקות יותר במנגנוני החלוקה הגלובלית של כוח, ידע ועושר. המערב, בעל היסטוריה ארוכה של ניהול גישה מבוקרת של מדינות לטכנולוגיות טרנספורמטיביות, תמיד ניסה לסלול את הדרך לספים מדעיים ותעשייתיים רק עבור מעגל מוגבל של בעלות ברית או מדינות שעליהן יש לו את היכולת לשלוט ולפקח ישירות עליהן. הניסיון הראה כי בכל פעם שמדינה מחוץ למעגל זה, הצליחה לפתוח דרך לטכנולוגיות מפתח לוקליזציה, צצה זירת תחרות חדשה ומונחים ועקרונות רבים בעולם זעזעו. זוהי בדיוק הנקודה שבה הרוע של הפרספקטיבה ההגמונית מתברר בבירור: המערב מודאג יותר מסביבת "חוסר היציבות המדעית והתעשייתית" המופנית רק כלפי מדינות מחוץ לתחום שלו, אך הוא עצמו ממשיך לקדם במהירות וברציפות את אותן טכנולוגיות כדי לשרת את התפתחותו הפנימית.

מטרת המערב היא לשלוט בפרדיגמה הטכנולוגית של העולם

ביחסיו עם איראן, מדיניות הלחץ רבת הפנים של המערב, מדיפלומטיה ועד כלכלה, תקשורת ואף איומים, מייצגת מאמץ שיטתי לרסן ואף להאט את התקדמות המדינה בטכנולוגיות מפתח. אגב, המוקד העיקרי אינו על העשרה כפעילות גרידא, אלא על שלמות מודל הפיתוח המקומי והעצמאי של איראן והסיכון שהוא יהפוך למודל למדינות אחרות. המערב יודע ששורשן של התפתחויות פוליטיות וגיאופוליטיות אזוריות ועולמיות רבות עתידיות טמון בחלוקה חדשה של ידע וכוח תעשייתי. כתוצאה מכך, המערב מנסה לחסום את גישת איראן לכלי השינוי העמוק הללו באמצעות שימוש בכלים המסורתיים של "קונצנזוס בינלאומי" והפעלת לחץ כלכלי ופוליטי.

הדאגה העיקרית של המערב היא הסינרגיה של צירי כוח חדשים בעולם

גורם נוסף שיש להזכיר הוא התחרות הרצינית עם הסדר המערבי מצד כלכלות מתעוררות, כולל סין, הודו, רוסיה ושחקניות חזקות אחרות בעתיד. העשרה ופיתוח של טכנולוגיות גרעיניות יוכלו לשפר את מעמדה של איראן, במיוחד בקשרים טכנולוגיים ובשותפויות, ולהפוך את המדינה לשותפה אסטרטגית בעלת ערך רב יותר עבור שחקנים חדשים אלה. שיתוף פעולה טכני ותעשייתי בהקשר זה עלול להחליש את תחום ההשפעה של המערב באזור ואף מעבר לו. לסוגיה זו מקום חשוב בקביעת המדיניות של המערב בנוגע ליכולותיה של איראן. משום שהמשך הדומיננטיות של העבר מחייב מניעת היווצרות וסינרגיה של צירים כאלה.

מנקודת מבט מערבית, שמירה על תלותן של מדינות בשרשראות תעשייתיות וידע בינלאומיות נחשבת כערובה להפעלת השפעה וניהול על התנהגותן הפוליטית והכלכלית. כל מהלך שמפחית תלות זו מגביר ביעילות את רמת העצמאות האסטרטגית של המדינה ויוצר דפוסים חדשים של אקטיביזם בינלאומי. העשרת אורניום באיראן ממלאת בדיוק את אותה פונקציה. זו לא טכנולוגיה מבודדת, אלא סמל לנחישות ולרצון, לשבור את שלשלאות השליטה המסורתית ולבסס מודל חדש של פיתוח עצמאי המבוסס על כוח פנימי, ריבונות תעשייתית ומקושר לכלכלות מתפתחות.

MR