עראקצ'י : פלסטין היא אבן הפינה החיונית לביטחון האזורי

סוכנות הידיעות תסנים דיווחה כי שר החוץ עבאס עראקצ'י נשא נאום ביום שבת, 7 בפברואר, ב"פורום אל-ג'זירה 2026" בקטאר, בו התייחס למדיניות החוץ האיראנית וההתפתחויות האזוריות והבינלאומיות ואמר: "זה כבוד לדבר בפורום האינטלקטואלי הזה ולהתייחס לנושא הבסיסי ביותר באזור : פלסטין

הרשו לי להתחיל ולציין לאמת הידועה באזור שלנו זה עשרות שנים של חוויות כואבות, והאמת שהעולם מבין כיום, לאור המחיר האנושי הקטסטרופלי וההרסני : 'פלסטין אינה רק נושא אחד כמו נושאים אחרים'.

פלסטין היא נושא הצדק המרכזי במערב אסיה היא המצפן האסטרטגי והמוסרי של האזור". היא מבחן לדעת האם יש עדיין משמעות לחוק הבינלאומי, האם זכויות אדם הן באמת אוניברסליות, והאם המוסדות הבינלאומיים הוקמו כדי להגן על הפגיעים או שהם רק כלים להצדקת הכוח מצד בעלי הכוח.

 לאורך דורות, המשבר הפלסטיני נתפס במידה רבה כתוצאה של כיבוש בלתי חוקי ושלילת זכות בלתי ניתנת לערעור: הזכות להגדרה עצמית. כיום, עלינו להכיר בכך שהמשבר הזה חרג בהרבה ממושג הכיבוש. מה שאנו עדים לו בעזה אינו רק מלחמה. אינו "סכסוך" בין שני צדדים שווים. אינו תוצאה שלא במכוון של אמצעי ביטחון. מה שקורה הוא הרס נרחב, בכוונה תחילה, של חיי האזרחיים. רצח עם.

פשעי ישראל בעזה גורמים לאנושות לסבול מייסורי מצפון. הזוועות קרעו את לבו של העולם האסלמי וטלטלו מיליוני האנשים הנוצרים היהודים ומי שעדיין מאמינים שחיי ילדים אינם קלף מיקוח, שהרעב אינו נשק, שבית החולים אינו שדה קרב, והריגת משפחות אינה הגנה עצמית לגיטימית.

כיום, פלסטין אינה רק טרגדיה; היא הפכה למראה, המשקפת את סבלם של הפלסטינים ואת הכישלון המוסרי של אלו שיכלו לעצור את האסון הזה, אך במקום זאת הצדיקו ונרמלו אותו.

פלסטין ועזה אינן רק משבר הומניטרי. המצב הפך לבסיס של פרויקט גדול ומסוכן יותר : זהו פרויקט ההתפשטות במסווה "הביטחון".

לפרויקט זה שלוש תוצאות עמוקות ומדאיגות:

התוצאה הראשונה היא עולמית.

התנהגותה של הישות הישראלית בפלסטין, והחסינות מעונש שנהנית ממנה, החלישו קשות את מערכת המשפטי הבינלאומי. עובדה זו חייבת להיאמר בבירור : העולם מתקדם לעבר מצב שבו המשפט הבינלאומי כבר אינו מסדיר את היחסים בין מדינות.

מסוכן עוד יותר, התקדים שנוצר : כש ישות, נהנית מגיבוי ותמיכה פוליטיים, מפציצה אזרחים, מטילה מצור על האוכלוסיה, הורסת תשתיות ומתנקשת באנשים, מעבר לגבולות, וממשיכה לטעון שהיא פועלת במסגרת הלגיטימציה המשפטית. אז הסוגיה אינה רק הסוגיה הפלסטינית אלא הופכת למשבר בינ"ל. אנו לא רק עדים לטרגדיה של פלסטין, אלא גם להפיכת העולם למקום שבו הכח מחליף את החוק.

התוצאה השנייה, אזורית.

לפרויקט ההתפשטות הישראלי הייתה השפעה ישירה ומערערת על הביטחון של כל מדינות האזור.

כיום, הישות הישראלית מפרה בגלוי את הגבולות, פוגעת בריבונות של המדינות, מתנקשת בגורמים רשמיים, מבצעת פעולות טרור ומרחיבה את השפעתה בחזיתות שונות - לא בסתר, אלא מתוך תחושת חסינות, משום שלמדה שלא תיתבע בזירה הבינלאומית.

אם סוגיית עזה "תיפתר" באמצעות הרס ועקירה בכפייה, ואם תהפוך מודל לחיקוי, אז הגדה המערבית תהיה המטרה הבאה, והסיפוח יהפוך למדיניות רשמית. זוהי תמצית מה שמתרחש במשך שנים תחת השם פרויקט "ישראל הגדולה".

לכן, השאלה אינה האם פעולותיה של ישראל מאיימות רק על הפלסטינים, אלא האם האזור יידע בעתיד שהגבולות זמניים, הריבונות מותנית, והביטחון מוגדר לא על ידי החוק והדיפלומטיה, אלא על ידי השאיפות של כובש צבאי?

התוצאה השלישית היא מבנית, ואולי המסוכנת מכולן.

פרויקט ההתפשטות הישראלי מבוסס על היחלשות המדינות הסובבות - צבאית, טכנולוגית, כלכלית וחברתית - כדי להבטיח את העליונות האסטרטגית המתמשכת של משטר הכיבוש. במסגרת זו, ישראל נהנית מחופש מוחלט להרחיב את הארסנל הצבאי שלה ללא הגבלות, כולל הנשק להשמדה המונית, שנמצא מחוץ לכל מערכת בקרה או פיקוח.

לעומת זאת, מדינות אחרות נדרשות להתפרק מנשקן; חלקן נדרשות להפחית את יכולות ההגנה שלהן; חלקן נענשות על ההתקדמות המדעית; ועל אחרות מטילים סנקציות באמתלות שונות.

אל לנו להיתפס לאשליות : זו לא בקרת נשק, לא אי-הפצה, ולא השגת ביטחון. זהו אי-שוויון קבוע : ישראל חייבת תמיד ליהנות מ"עליונות צבאית, מודיעינית ואסטרטגית", והמדינות האחרות חייבות להישאר חלשות. זוהי דוקטרינת ההגמוניה.

לכן, הסוגיה הפלסטינית אינה רק סוגיה הומניטרית; אלא היא סוגיה אסטרטגית. היא נוגעת לא רק לעזה ולגדה המערבית, אלא גם לעתיד האזור שלנו ולכללים השולטים בעולם.

אז מה עלינו לעשות?

הבעת דאגה אינה מספיקה. פרסום הצהרות אינה מספיקה. אבל אינו מספיק. אנו זקוקים לאסטרטגיית פעולה מתואמת; אסטרטגיה משפטית, דיפלומטית, כלכלית וביטחונית המבוססת על עקרונות המשפט הבינלאומי והאחריות הקולקטיבית.

ראשית, על הקהילה הבינלאומית לתמוך באופן חד משמעי במנגנונים משפטיים.

שנית, להתמודד עם ההפרות בצעדים ממשיים. אנו קוראים להטלת סנקציות מקיפות וממוקדות על ישראל, כולל: אמברגו נשק מיידי; השעיית שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני; הטלת הגבלות על הגורמים המעורבים; ואמברגו סחר.

שלישית, לקבוע אופק פוליטי אמין ומבוסס על החוק. הקהילה הבינלאומית נדרשת להדגיש מחדש את העקרונות הבאים : סיום הכיבוש; זכות השיבה והפיצויים בהתאם לחוק הבינלאומי; והקמת מדינה פלסטינית עצמאית ומאוחדת שבירתה מזרח עיר הקודש.

רביעית, לטפל במשבר ההומניטרי כאחריות בינלאומית דחופה. אסור לעולם לראות בענישה הקולקטיבית, מה שהוא נורמלי.

חמישית, על מדינות האזור לתאם ולהגן על ריבונותן ולחזק את ההרתעה מפני תוקפנות. העיקרון חייב להיות ברור : ביטחוננו אינו יכול להיבנות על חוסר הביטחון של אחרים.

לבסוף, העולם האסלאמי, העולם הערבי והדרום הגלובלי חייבים ליצור חזית דיפלומטית מאוחדת.

הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, הליגה הערבית והמוסדות האזוריים האחרים חייבים להתקדם מעבר למחוות סמליות לקראת פעילות מתואמת : תמיכה משפטית, יוזמות דיפלומטיות, צעדים כלכליים ומסרים אסטרטגיים.

זו אינה קריאה לעימות; זה ניסיון למנוע שרטוט האזור מחדש בכוח.

אל תתנו לאף אחד לטעות בחישובים : באזור שבו גורם אחד רשאי לפעול מעל החוק לעולם לא תהיה יציבות. דוקטרינת החסינות אינה מביאה שלום; היא מולידה סכסוכים רחבים יותר.

הדרך ליציבות ברורה : צדק לפלסטין, מיצוי הדין ביחס לפשעים, סיום הכיבוש והאפרטהייד, והקמת סדר אזורי מבוסס על ריבונות, שוויון ושיתוף פעולה.

אם בעולם רוצים שלום, צריך להפסיק את ההתיחסות באדישות לתוקפנות; אם מבקשים יציבות, צריך לפעול להפסקת ההתפשטות; ואם מאמינים בחוק הבינלאומי, צריך ליישם אותו באופן שווה וללא סטנדרטים כפולים. אם תושבי האזור רוצים עתיד נקי ממלחמות אינסופיות, עליהם להכיר באמת הבסיסית הזו : פלסטין אינה רק עניין של סולידריות; היא אבן הפינה החיונית לביטחון האזורי.

MKS