השלטון עבר לקומה ה-15            

ביום רביעי האחרון, בנימין נתניהו, יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי למיפקדת פיקוד המרכז בעיר הקודש. הדיון התמקד בגילויי הפיגועים בשטח, מצד פלסטינים ומצד יהודים.

ביום רביעי האחרון, בנימין נתניהו, יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי למיפקדת פיקוד המרכז בעיר הקודש. הדיון התמקד בגילויי הפיגועים בשטח, מצד פלסטינים ומצד יהודים. בצלאל סמוטריץ', השר השני במשרד המלחמה ושר האוצר, לא הוזמן. אף שהוא והקיצוני איתמר בן גביר חברי קבינט מרכזיים, נתניהו מקפיד לא להזמין אותם לדיונים "ביטחוניים": חשוב לו לשמור על מראית עין ממלכתית, מרוסנת.

אף על פי כן, סמוטריץ' היה שותף מלא לדיון, באמצעות הטלפון. ההחלטה, להכשיר כפעולת תגמול בנייה של עוד 1,000 יחידות דיור בהתנחלויות ואת המאחז אביתר, נוסף ל-4,700 שהוכרז עליהן קודם, באה ממנו. לכאורה, נתניהו החליט, בעצה אחת עם גלנט. למעשה סמוטריץ' בדק, הכין, יבצע.

בפברואר רעשה הארץ בגלל הדרישה של סמוטריץ' לקבל את הסמכויות שהובטחו לו במשרד המלחמה. יריב לוין, שניהל מטעם הליכוד את המשא ומתן הקואליציוני, היה נדיב מאוד, או רשלני מאוד, במתנות שהעניק לשתי המפלגות הקיצוניות. שר המלחמה גלנט התקומם: איש לא טרח להתייעץ איתו לפני שפיצלו את משרדו. לאחר כמה ימים הושגו הבנות. גלנט חשב שניצח. הוא טעה.

ארבעה חודשים עברו מאז, והמהפכה לבשה סמוטריץ'. בקומה ה-15 של מגדל משרד המלחמה בתל אביב, קומה אחת מעל ללשכת שר המלחמה, קם משרד מלחמה שני, ליתר דיוק - ממשלה שנייה, ממשלת "יהודה". סמוטריץ' עושה את מעשיו בשקט, בשכל, בעורמה: מינהלת ההתיישבות שהקים שולטת בחייהם של חצי מיליון היהודים שמתגוררים בשטחים הכבושים ומכשירה את הקרקע לחצי המיליון הבאים. פורמלית, צבא ישראל הוא הריבון. זה מה שישראל משווקת לעולם. מעשית, הריבונות עברה לקומה ה-15.

ההשוואה המתבקשת היא עם אריאל שרון, שמילא תפקיד מרכזי בקידום מפעל ההתנחלות. אותה עורמה, אותו תחכום, אותה דבקות קדחתנית, אותה שותפות חשאית עם גורמים פורעי חוק. בכל זאת, יש הבדל בין אז להיום: אצל סמוטריץ' אלוהים הוא חלק בלתי נפרד מהחזון, הכול נעשה בשמו ולמענו. אצל שרון הרגליים היו נטועות בקרקע, לא בעולמות המשיחיים. שרון יכול היה לפנות התנחלויות כאשר חשב שהאינטרס הפוליטי מצדיק פינוי. סמוטריץ' יפנה רק פלסטינים.

ב-2017 פרסם סמוטריץ' את החזון שלו במאמר רחב יריעה בכתב-העת הימני "השילוח". "תוכנית ההכרעה", כך הוא נקרא. כדאי לשוב ולעיין במסמך הזה: בעוד שנים הוא ימצא את מקומו על הקיר בבתי הספר. הוא פותח במילים "אני אדם מאמין, מאמין בקדוש ברוך הוא, מאמין בתורה". בצד המעשי הוא מציע להבהיר לפלסטינים בגדה שפתוחות בפניהם שתי אפשרויות: מי שיהיה מוכן לוותר על שאיפותיו הלאומיות יוכל להישאר, בלי זכויות אזרח וזכויות תושב. מי שיסרב יאולץ להגר. אין במסמך מילה על גורלם של היהודים והפלסטינים, שלא יאהבו את ההכרעה הזאת: אולי גם הם יאבדו את זכויות האזרח שלהם, אולי גם הם יאולצו להגר.

סמוטריץ' איננו בן גביר: גם אם בלילות הוא חולם שהוא משיח, בימים הוא איש רציני, בעל יכולות. בתקופת כהונתו הקצרה כשר התחבורה הוא הוכיח שהוא יודע לקבל החלטות ולקדם אותן. הוא יודע לעמוד על שלו במשא ומתן, ולקבל הרבה יותר ממה שהבוחרים נתנו לו, הרבה יותר ממה שמגיע למפלגתו. כשר אוצר הוא מזרים כספים למפלגה ולמוסדות שלו, בלי להתרגש מהתגובה הציבורית. והעיקר, שמחה רוטמן, הזרוע המשפטית שלו, משחרר אותו ואת ישראל מבעיית הדמוקרטיה. אכן, הוא הגיע רחוק.

את נקודות החולשה אצל נתניהו הוא יודע לאתר ולנצל. לנתניהו יש חשבון מר עם גלנט מאז ליל ההדחה. הוא זוכר את ההמונים שזרמו לקפלן, את גל המחאה הגואה ואת צריבת הכישלון. התמיכה בסמוטריץ' היא הדרך שלו להראות לגלנט מי הבוס, ולעזאזל כל השאר.

ממשלת ישראל הבטיחה בוועידת עקבה להימנע מלהקים התנחלויות חדשות ולחזק את הרשות הפלסטינית. ההתחייבות ניתנה לרשות הפלסטינית, למצרים, לירדן והעיקר, לממשל האמריקני. היא הופרה מהיום הראשון.