נתניהו ייזכר לדראון עולם כ"מלאך חבלה"
עדיין לא ברור מה תעלה החקירה נגד חיים סירוטקין, שדרס ופצע מפגינים במוצאי שבת, אבל זה היה סיום צפוי להסתה המאורגנת שהנהיג נתניהו נגד המוחים נגדו. מלאכת מחשבת מניפולטיבית של הצגת עצמו כמי שעוד רגע יירצח בידיהם.
מירי רגב נתנה מטעמו את שריקת הסיום לקמפיין השבועי. זה קרה ממש לפני ההפגנה. "נמצאים שם אנשים עם לפידים כדי לרצוח ולהרוג את ראש הממשלה", שיקרה במצח נחושה ב"פגוש את העיתונות". היא הידהדה, במילים זהות, את ההתקרבנות האגרסיבית של נתניהו מישיבת הקבינט: "הכתובת לא על הקיר, אלא על הגדר. ראיתי איך מגיעים ממש לגדר הבית, יש הסתה, יש קריאות".
נתניהו רק "הגיב ספונטנית" למילות הפיוט של דודי אמסלם מאותה ישיבה, שכינה את היועמ"שית "אויבת העם", שכן היא "מאפשרת את ההשתוללות והאיום על חיי ראש הממשלה". הכל מחושב, לכל שלביו. הכל מומצא. איש לא הגיע לגדר הבית של נתניהו, אחד האישים המאובטחים בעולם. אין אפילו בדל של מידע על כוונה לפגוע בנתניהו, והוא יודע את זה. לו היה, השיבו לשאלה גורמים ביטחוניים, היו מתבצעים מעצרים בהתאם.
הסכנה האמיתית של אותה הסתה קרת רוח היא שיש לה עוד תדר, שפועל כמו שריקה חרישית שמתירה את הדם. זו שריקה שהופכת אזרחים נורמטיבים ושומרי חוק, בהם גם משפחות האסירים, המובילות את המחאה כדי להשיב את יקיריהן - לפושעים. כי הרי אם "לרצוח את ראש הממשלה", זה מה שהם רוצים, הרי שצריך לטפל בהם לפני שיבצעו את זממם הדמיוני. רמת השנאה והדציבלים של הקללות שעלו מתוך רכבם של הזוג סירוטקין, מעריצי נתניהו מוצהרים, הסתיימה במה שבכל סיטואציה אחרת היה מכונה פיגוע דריסה. הקרקע הציבורית והנפשית כבר הוכשרה לכך.
הכרוניקה ידועה מראש. אחרי שמתרחש אירוע כזה, מתחיל אירוע מומצא חדש: אירוע הסימטריה. גינוי של אלימות "מכל הצדדים". זה אירוע הכחשה משומן. זרנוק קולקטיבי וחסר אבחנה של רפש, שיותיר נקיים רק את האשמים עצמם בהסתה ובתוצאותיה. המשטרה תרמה לאירוע כשפירסמה את ההודעה הבדיונית על שוטרת שלכאורה ספגה אגרוף ממפגין. למה לא להיחפז כשאפשר לייצר סימטריה מלאכותית של מחד נהג דורס מפגינים, ומאידך מפגין מכה שוטרת?
תגובותיהם של הפוליטיקאים שלוחי נתניהו, גם הן טומנות בתוכן את שקר האיום על חייו ואת שקר הסימטריה גם יחד. הם מגנים גם את אירוע הדריסה, וגם את "המפגינים שניסו לפרוץ לבית ראש הממשלה עם לפידים בוערים". דבר שכאמור, לא היה ולא נברא.
אז זהו, ש"צריך להגיד את האמת", כמאמר הקלישאה החדשה. לא לכל מטבע יש שני צדדים ואין כאן סימטריה. אלה העובדות היבשות: אנשי מרכז ואנשי שמאל לא רצחו מעולם. הם רק נרצחו. ורוצחיהם תמיד באו מהימין הקיצוני. נתניהו יכול להרגיע. לא נשקפת לו סכנת רצח. גורלו לא יהיה כגורלו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בידי איש ימין מוסת. גם אם יש במוחים מי שמתעב עמוקות את נתניהו ואולי אף מייחל בליבו למותו, אין בהם אפילו אחד שמשייף ומשכלל עכשיו את כדורי אקדחו כפי שעשה הרוצח יגאל עמיר. או אורב עם רימון כמו יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, וזו לא כל הרשימה. איש לא יוציא על נתניהו פולסא דה נורא וגזרי דין מוות, כמו אלה שהוצאו על רבין. איש מהמוחים גם לא ייסע עם רכבו בתוך הפגנה של הימין, תוך שבן/בת זוגם משמיעים נגד המפגינים קללות איומות, ולבסוף, בין אם במכוון ובין אם מאובדן עשתונות ומזעם - ידרוס אותם.
באותו קבינט הסתה נגד המפגינים, היה שר שאמר עליהם ברצינות תהומית: "אסור להסית לפגיעה. זה קו אדום". זה היה השר "לביטחון לאומי", הקיצונה הכהניסט איתמר בן גביר, היום שותפו הבכיר של נתניהו. אותו אחד שערב רצח רבין, בין שאר מעלליו, מולל בידו את הסמל שנתלש מרכבו של רבין, תוך שהוא אומר למצלמה: "סמל הוא סמל, וזה מסמל שכמו שאנחנו הגענו לסמל הזה אנחנו יכולים להגיע לרבין", והודיע שכעת מותר לעשות "מעשים חמורים" נגד ראש הממשלה. הטוויסט ההיסטורי הזה היה יכול להיות אירוני, אלמלא היה כה טרגי.
