על התנהלותו ההרסנית של נתניהו
חצי שנה לאחר התוקפנות על רצועת עזה, אפשר לקבוע שישראל מנהלת בעזה מערכה רווית סתירות תמוהות. הראשונה טמונה באשליה שעוד ועוד לחץ על סינוואר יביא אותו להתפשר או להיכנע לדרישות הישראליות: כשחושבים על הסיטואציה באופן קר, לא ברור מה גורם לישראל להניח שאדם כמוהו יסכים לפתע לפשרה רק משום שהוא עשוי לאבד עוד ארבעה גדודים ברפיח. הרי אין ספק שסינוואר – מתקומם חכם שיודע שגם אם גורלו האישי נחרץ, ושישראל תמיד חותרת להרוג אותו בכול רגע כלשהו - כבר חצה את סף החרדה מפני מה שאפשר לעולל לו, לחמאס ולבני עמו.
בשלב של עסקת האסירים הראשונה, כשהעולם קיווה שהפסקת האש תהפוך לקבועה, ולגרום לישראל להסתפק במלחמה בת חודשיים וחצי בלבד. בזמן ההוא, היה על ישראל להפסיק את המלחמה, אבל נתניהו המשיך לנסות ללחוץ עוד ועוד מה שהביא לתוצאה הפוכה, כזו שמשקפת את אחד המשלים היותר טובים לגבי האפקטיביות של לחץ, משל הפקק בבקבוק: כדי לסגור פקק באופן מוחלט צריך לסובב ולסובב עד לנקודה מסוימת, שבה, אם תמשיך לסובב את הפקק בכוח, הוא דווקא ישתחרר. כך הגיעה ישראל למצב שאחרי ארבעה חודשים אי אפשר לומר שניצחה, ואילו עתה, בחלוף חצי שנה, הישראלים נמצאים בעמדה לא ברורה, שמלווה גם בהעמקת הקרע הפנימי והתעצמות הבידוד הבינלאומי.
אבל יש עוד סתירה במדיניות הישראלית, והיא נוגעת לעתיד המערכה, ולכן עליה להיחלץ ממנה. לכאורה, ההערכה שנשמעה אתמול מפי בכירי מערכת המלחמה, שלפיה "השמדת" חמאס תאלץ את הישראלים להמשיך להילחם בעזה עוד שנים, תואמת את ההתעקשות הישראלית להמשיך את המלחמה. אבל כשחושבים על כך לעומק, אם ממילא מה שיתרחש ברצועת עזה יהיה דומה למה שקורה בשטחים הכבושים - כלומר, צבא ישראל יוצא ונכנס כשהוא מזהה שם איום - מדוע ישראל לא תפנה בדרישה פשוטה לחמאס: תנו לנו את כל האסירים, בפעימה אחת, לא בשלבים, ונפסיק את המלחמה עכשיו. ההצעה הזו תשיב את האסירים ותסיים את המלחמה.
אבל אם ישראל תתעקש על דרכו ההרסנית של נתניהו, שבעצם מבקש למנוע כל יוזמה להפסיק את המלחמה על מנת להבטיח את שרידותו הפוליטית ולהרחיק אותו מבית המשפט כנאשם בפלילים, התוצאה תהיה הרת אסונות בשביל עתיד הישראלים.
אולי הפסקת המלחמה תמורת השבת כל האסירים בפעימה אחת היא הצעה לא פופולרית, אך אחרת, המלחמה תסתיים כמו המלחמה הראשונה שניהלה ישראל נגד עזה, במבצע סיני ב-1956. גם אז ישראל אומנם כבשה את הרצועה, אך נאלצה לסגת בלחץ בינלאומי - ששיקם את מעמדו של מי ששלט אז ברצועה, נשיא מצרים דאז ג'מאל עבד א-נאצר.
