הקליקה המחרבנת
החזית שפתח שלשום (רביעי) שר המלחמה של ישראל יואב גלנט מול בנימין נתניהו מהווה פרק פומבי מקדים בקרב חילופי ההאשמות שילווה את מ ישראל ככל שתלך ותעמיק המחלוקת סביב סוגיות "היום שאחרי" בעזה וגיוס החרדים. אולם מעבר להתקוטטות בין השניים, מתעוררות שאלות לגבי שתי הצלעות הנוספות בקבינט המלחמה: מה עמדתם של השותפים בני גנץ וגדי איזנקוט? מדוע הם לא פורשים? ואם יפרשו, האם זה סופה של "ממשלת האחדות" שהוקמה אחרי 7 באוקטובר?
העובדות ידועות. ניצחון על חמאס – "מוחלט" או בערך – לא מסתמן בטווח הנראה לעין, עסקת אסירים לא נמצאת כרגע על הפרק, וחוק הגיוס מקודם באין מפריע בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה. אז מה יש לגנץ ואייזנקוט לחפש בממשלה?
כמה וכמה גבות התרוממו שלשום במערכת הפוליטית נוכח הנאום האופוזיציוני התקיף שנשא גלנט. המשתוממים תהו באוזני בני השיח שלהם מדוע לא היה זה גנץ שאמר הדברים בקולו. המחמירים הוסיפו שיו"ר המחנה הממלכתי היה צריך לשאת את הדברים כבר לפני חודשים. זה הרי היה תפקידו כשנכנס לקבינט, לא? לתרום מניסיונו, לשרטט קווים אדומים, להתריע.
גנץ חושב אחרת. לדעתו, עדיף לישראל ולציבור שהדברים יגיעו מגרונו של שר המלחמה. גלנט הוא איש ליכוד, והוא השר האמון על ניהול המלחמה. הוא גם מונה לתפקיד על ידי נתניהו, ולדברים שהוא אומר יש משמעות משולשת: צבאית, מדינית ופוליטית. לראייה, בפעם הקודמת שבה יצא בפומבי נגד נתניהו הרחובות בערו. הוא זה שקבע את סדר היום. יש כאלה שמתעקשים עד היום שהוא עצר בעצמו את הרפורמה המשפטית.
במחנה הממלכתי משוכנעים שלו גנץ היה מדבר, גלנט היה שותק. זה לא אומר שגנץ לא ידבר כלל. סביר להניח שהוא יעשה זאת, ובקרוב. בקרב יועציו יש כאלה המשוכנעים שמועד היציאה מהממשלה נמצא ממש מעבר לפינה. העיכוב מקורו בסיבה אחת: פרישה מהממשלה היא הכדור האחרון במחסנית של המחנה הממלכתי. היא זו שאמורה להפיל את מגדל הקלפים ולפזר את הכנסת לבחירות. אם המהלך ייעשה בתזמון חסר חשיבות, המטרה תתפספס.
פרישה של גנץ אמורה לייצר צונאמי כפול: ראשית, להפעיל על הח"כים מהליכוד לחץ שכרגע הם משוחררים ממנו. שנית: להבהיר לציבור שהמלחמה הגיעה למצב שבו היא אינה מנוהלת עוד. ובמשתמע, גם ישראל אינה מנוהלת.
לשיטת גלנט וגנץ, שאפשר להניח שהם מתואמים צבאית באופן כזה או אחר, הבעיה בניהול המלחמה חמורה. או ליתר דיוק - הבעיה בחוסר הניהול וחוסר ההחלטיות. לדעתם אין תקדים למלחמה שבה הצבא כובש שטחים, יוצא מהם, נאלץ לשוב וחוזר. צבא ישראל לא ערוך לכך ולא מעוניין במשימה שנתניהו מייעד לו – שנים של טיהור.
ויש עוד עניין: כמו שגנץ זקוק לו לגלנט, גלנט זקוק לגנץ ואיזנקוט. בלעדיהם יעבור כובד המשקל של ניהול המלחמה לקבינט המורחב. שם, לעמדות שמציגים הקיצונים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר יש רוב.
