May 29, 2024 10:57 UTC
  • המציאות המחרידה של נתניהו

בדיון האחרון בקבינט בשאלה האם צריך להרחיב את כניסת צבא ישראל לרפיח, מתי וכמה, אחד השרים העלה, פחות או יותר במילים האלה, הצעה גואלת. "תביאו עוד אוגדה לעזה", אמר לקציני המטכ"ל. "תביאו עוד שתי אוגדות, שהכוחות ייכנסו לצפון הרצועה ויישארו שם. מה הבעיה?"

בדיון האחרון בקבינט בשאלה האם צריך להרחיב את כניסת צבא ישראל לרפיח, מתי וכמה, אחד השרים העלה, פחות או יותר במילים האלה, הצעה גואלת. "תביאו עוד אוגדה לעזה", אמר לקציני המטכ"ל. "תביאו עוד שתי אוגדות, שהכוחות ייכנסו לצפון הרצועה ויישארו שם. מה הבעיה?"

המציע לא היה סמוטריץ', גם לא בן גביר. המציע היה בנימין נתניהו. אף אחד לא לקח את הרעיון ברצינות. סוכם להוסיף עוד חטיבה אחת ללחימה ברפיח - לא משהו דרמטי. גם גבולות הגזרה לא שונו מהותית, אבל הדברים נאמרו ויש להם משקל.

שנים אפשר היה להתנחם בכך שבכל מה שנוגע לביטחון נתניהו נוהג בזהירות. הוא לא שש אלי קרב. היו שייחסו את זהירותו להבנה מעמיקה במגבלות הכוח; היו שייחסו אותה לרתיעה מלשאת באחריות אישית. כך או כך, נתניהו לא מיהר לאשר מהלכים צבאיים, וכשאישר נטה לבטל.

בדיונים הראשונים בקבינט המלחמה נתניהו הישן והמוכר נמנע מלתמוך בהצעה של גלנט והצבא לתקוף בלבנון ב-11 באוקטובר; הוא חזר והזהיר מפני כניסה קרקעית רבת סיכונים לעזה. מתישהו הוא התהפך בנוגע לעזה - לבנון עדיין מחוץ לתחום. הוא מבקש לגלגל את הצבא לשהיית קבע ברצועה, קודם כצבא כובש ואחר כך כממשל צבאי. שתושבי הצפון יחכו; שהסעודים יחכו. עזה תחילה. 

אם גלנט וגנץ צודקים, ההתהפכות שלו לא הייתה נקייה משיקולים אישיים ופוליטיים. בפרפרזה על אמירה מפורסמת - נא לחפש בגוגל בערך על סמואל ג'ונסון - עזה היא מפלטו האחרון.

לכן הוא פועל כדי להפוך את הדשדוש בעזה לכרוני. הוא יודע שהכניסה לרפיח כרוכה במגבלות כבדות. השלטון המצרי מאוד לא אוהב את הפעילות הצבאית קרוב כל כך לשטח הריבוני שלו; אובדן ההכנסות מהמעבר מקומם את הקצינים המצרים במקום. הממשל האמריקאי מוטרד מההשלכות על חייהם של למעלה ממיליון פלסטינים. התמונות שיוצאות לאמריקה ממחנות העקורים - תמונות שלא מפרסמים אותן בישראל  - גובות מחיר פוליטי. והעיקר, כל התקדמות ברפיח כרוכה בסיכון ודאי של חיי אסירים.

בכירים בישראל אומרים בשיחות סגורות מה שאינם יכולים לומר בפומבי: את הלחימה בעזה צריך לסיים עכשיו. אנחנו נקבל את האסירים שלנו, חמאס יקבל את העסקה שלו וביידן יוכל להתהדר בקואליציה הישראלית-סונית.

לכן קשה להתפעל מהאולטימטום של בני גנץ. הנאום שלו נשמע כמו חליפה שנתפרה על ידי יותר מדי חייטים. מרוב משפטים כלליים, בלתי מחייבים, לא היה ברור על מה נסוב הוויכוח בינו לבין נתניהו. כמו נתניהו, הוא תומך בהמשך הלחימה והרחבתה ברפיח; כמו נתניהו הוא שולל כניסה של הרשות הפלסטינית לניהול הרצועה; כמו נתניהו הוא מפיץ אגדות על שותפות אמריקאית-אירופית-פלסטינית שמבקשת לנהל את הרצועה. בינתיים אין שותפות כזאת. נכון שיש ביניהם פער בסוגיית העסקה: גנץ תומך בהגמשה; נתניהו מסרב.

יש היגיון במתן אולטימטום כאשר יש סיכוי ממשי לשנות את עמדות הצד המאוים. אבל גנץ יודע שנתניהו לא רוצה ולא יכול. הוא שבוי: החרדים וחוק ההשתמטות; הכהניסטים וחדוות המלחמה. האולטימטום של גנץ נולד אך ורק מהחשש לאבד קולות בסקרים. זאת לא מנהיגות - זאת פוליטיקה.

אם אתה רוצה לפרוש תפרוש; אם אתה לא רוצה לפרוש אל תפרוש: איומים לא יעשו רושם על אף אחד, בוודאי לא על נתניהו, במצבו.

בית הדין הבינלאומי בהאג קרא השבוע לישראל להפסיק את המלחמה. התחנה הבאה תהיה מועצת הביטחון. החלטה של מועצת הביטחון תכפה על ישראל לציית: ישראל לא איראן ולא רוסיה: סנקציות ימוטטו אותה. ישראל תהיה תלויה בווטו אמריקאי: גם לזה יש מחיר.

יש לא מעט ישראלים בעמדות מפתח שעוקבים אחר התהליך הזה בלב חצוי: מצד אחד, החלטה של מועצת הביטחון להפסיק את המלחמה תנחית על ישראל מכה קשה; מצד שני, היא עשויה לשחרר אותה מהפלונטר שהסתבכה בו. מוטב להפסיק את המלחמה לפני שהראש יידבק בקיר.

 

תגיות