סאת הסבל

עמותת הימין "עטרת כהנים" נמצאת עתה בשיאו של מאמץ משפטי לפינוי כ–300 פלסטינים המתגוררים בשכונת בטן אל הווא שבלב סילוואן. המערך המשפטי שיאפשר את הפינוי כבר אושר בעבר על ידי בתי המשפט. עיקרו — הפלסטינים הם פולשים על קרקע שנמצאת בבעלות יהודים כבר יותר ממאה שנים.

אבל בניגוד לאופן שבו המתנחלים מציגים זאת, אין מדובר בסכסוך נדל"ני פרטי בין המשפחות לבין בעלי הקרקע. מאמצי הפינוי הם ביטוי מובהק למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים בעיר הקודש.

ראשית, החוק הישראלי מאפשר רק ליהודים לדרוש רכוש שננטש בשל המלחמה ב–1948. רוב המשפחות המתגוררות בבטן אל הווא נטשו בעצמן רכוש בעיר הקודש המערבית או במקומות אחרים, אבל אין להן זכות לבקשו בחזרה. שנית, האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים, עיריית עיר הקדוש, משרד השיכון, משטרת ישראל ורשויות אחרות מסייעים ללא הרף לעטרת כהנים בפרויקט ייהוד סילוואן. שלישית, משלם המסים הישראלי הוא שישלם את מחיר ההתנחלות שמוקמת בלב הַקַּסְבָּה הצפופה של סילוואן. המשפחות היהודיות החיות שם הן קרוב לוודאי המאובטחות ביותר מאז פינוי התנחלות נצרים ששכנה ברצועת עזה. על פי הערכה של גורם מוסמך עלות אבטחת כל משפחה שם מגיעה למיליון שקלים בשנה, מתקציב משרד השיכון. רביעית, ההתנחלות היהודית בלב סילוואן תורמת ללא ספק להתגברות האלימות בעיר, שממנה סובלים הפלסטינים. גם במשטרה הישראלית כבר הודו בקשר שבין ההתנחלויות לאלימות. לפיכך אין מדובר בפרויקט פרטי של עמותה קיצונית, אלא במדיניות ממשלתית מכוונת, שהציבור בישראל משלם את המחיר עליה.

מעבר לבעיות אלה, יש לזכור שפרויקט ההתנחלות בלב סילוואן דינו להיכשל. מאמץ ההתנחלות שם נמשך ברציפות כבר יותר מ–25 שנים. מאות מיליוני שקלים הושקעו בפרויקט זה והוא זוכה לתמיכה גורפת של כל הממשלות. למרות זאת, היהודים בסילוואן, כמו בחברון, הם מיעוט שבמיעוט, אחוז זעום מכלל האוכלוסייה. גם אם המאמצים הנוכחיים יוכתרו בהצלחה וכל 51 המשפחות הפלסטיניות יוחלפו במשפחות יהודיות, זה לא ישנה דבר. סילוואן היה ויישאר כפר פלסטיני המונה עשרות אלפי תושבים. המדיניות הזו לא משיגה דבר, מלבד עוד דלק לאלימות והגדשת סאת הסבל של התושבים הפלסטינים. לכן טוב תעשה הממשלה הישראלית אם תחדל מעידוד ההתיישבות היהודית בסילוואן.