מחזה התעתועים

המשבר האחרון סביב אל-אקצא והממלכה הירדנית הוא שיעור דיפלומטי מרתק על היכולת לקחת אירוע ביטחוני מקומי ולהפוך אותו למשבר מדיני אזורי. מרגע הדיווח על הפיגוע, דרך הצבת המגנומטרים ועד למשבר עם ירדן, פעלה צמרת ההנהגה של ישראל כאחוזת אמוק וחסרת מנוחה הגובלת בחוסר אחריות משווע.

בליל ההודעות, הציוצים, הראיונות והדיווחים של חלק משרי הממשלה הישראלית בנושאים הביטחוניים, נראים כאילו מדובר בחבורה של אנשים שאמורים לנהל באחריות ובזהירות סוגיות ביטחוניות רגישות ונפיצות.

תהליך קבלת ההחלטות המדיניות והביטחוניות במשבר הנוכחי היה מורכב ומסובך. תהליך שנעדרה ממנו תפיסה ביטחונית סדורה. במקום להתלכד,להוביל בשקט ובערמומיות תהליכים מול ירדן והרשות הפלסטינאית ולפסוע בעדינות, סביב המוקשים שהונחו, החליטו חברי הקואליציה והשרים הבכירים לכבס את הכביסה בחוץ ולבקר את כל המסגרות הנוגעות בדבר.

 מערכת הצבא נחלקת באופן כללי לשתי מערכות היררכיות שונות כששר מופקד על הצבא, וראש ממשלה מופקד על השב"כ, המוסד, הוועדה לאנרגיה אטומית, המועצה לביטחון לאומי, הקבינט הביטחוני ועוד. בפועל, העוצמה הביטחונית הממשית נמצאת בידיו של ראש הממשלה. במציאות הזו, וביתר שאת במשבר האחרון, ראינו באופן ברור את המתח בין הזרוע הביטחונית לזרוע הפוליטית. תפקידה של המועצה לביטחון לאומי, שאף עוגן בחוק ב-2008, לתכלל בין כלל הגופים, נכשל בדרך כלל בשל תרבות ארגונית שלילית ופגומה שיש בינו לבין יתר גופי הצבא.

המורכבות היותר גדולה נוגעת לסמכות העליונה בקבלת החלטות ביטחוניות - הקבינט המדיני ביטחוני. הקבינט, בדומה לממשלה, נשען על הרכב קואליציוני של מספר מפלגות. בחלק מהמקרים שר הביטחון איננו מאותה המפלגה של ראש הממשלה, כך שבין השניים מלכתחילה מתקיים עימות פוליטי. במציאות הזו, במקום שחברי הקבינט הביטחוני יעטו על שכמם את גלימת האחריות הלאומית, אנחנו רואים שוב ושוב כיצד הם משתמשים גם באזור המקודש הזה לקידום צרכים פוליטיים.

דווקא בסוגייה כל כך רגישה כמו אל-אקצא, אנחנו רואים שוב חלק משרי הממשלה מנהלים ביניהם תחרות. במקום להתכנס בשקט ובאחריות - תחת פיקודו של ראש הממשלה, להניח בצד כל מחלוקת פוליטית ולנהל תהליך מושכל וחכם - עסוקים נבחרי הציבור במי יגיב יותר מהר, מי יצייץ יותר מהר ומי יהיה קיצוני יותר. במובן הזה, הציבור ששלח אותם לשם נאלץ לצפות במחזה תעתועים ובזירת קרב פוליטית מביכה. בעיתות משבר האזרח הפשוט מסתכל כלפי מעלה, אל מקבלי ההחלטות. במקום לקבל הנהגה שקולה, אחראית, מהימנה ובטוחה, רואה אותו אזרח את האנשים ששם בהם את מבטחם נגררים לסחרור מדיני וביטחוני מסוכן וכל זאת על מנת לגרוף את מנת הלייקים היומית.