המשבר ההומניטרי ברצועת עזה

אמצעי התקשורת הישראליים דיווחו בהתפעלות בתקופה האחרונה על קצב בניית המכשול בגבול רצועת עזה. החשש מטראומת מנהרות כמו זו שהיתה במבצע "צוק איתן" נותן את אותותיו: תקציב של שלושה מיליארד שקל, תוואי של 65 קילומטר, מאות עובדים, עשרות מוקדי בנייה, קיר בטון בעומק עשרות מטרים, גדר גבוהה, הכוללת מצלמות ואמצעי הרתעה.

על פי התכנון, יושלם הפרויקט באמצע 2019; ייתכן שהוא אכן יספק מענה הגנתי מוצלח לאיום המנהרות ויכבול את ידי תנועת חמאס. דווקא בשל כך חשובה השאלה, מה יקרה ברצועת עזה, ובעיקר: מי ידאג לתנאי מחיה סבירים לתושביה.

בקרב ראשי קהילת המודיעין קיימת הסכמה: עזה נמצאת במשבר הומניטרי חמור ובקריסת תשתיות. מרבית מי האַקְוִיפֶר בתחומיה אינם ראויים לשתייה; המים המטוהרים מועברים לבתים בתנאים לא היגייניים; החשמל מסופק במשך כשלוש־ארבע שעות ביממה, לפעמים אף פחות; אלפי מ"ק מי שופכין מוזרמים לים מדי יום; האבטלה מרקיעה שחקים ושיעור העוני עצום.

הממשלה הישראלית נוהגת לפטור נתונים אלה ב"שאלת האחריות". מבחינת ישראל, מאז ההתנתקות ב–2005 אין היא שולטת ברצועה, למרות הסגר הכמעט הרמטי שהיא מטילה על עזה. ישראל אוחזת באמתלה שבין חמאס לרשות הפלסטינית קיים סכסוך,ואולם המחלוקת בעניין האחריות אינה תורמת לשינוי המצב. מאחורי הדיונים האסטרטגיים והוויכוחים העקרוניים עומדים בני אדם — מאות אלפי איש, החיים בעוני ומחסור בלתי נסבלים.

לא במקרה, ראשי כוחות ישראל — מתאם הפעולות בשטחים הכבושים ואגף המודיעין — הם המציינים לפני בנימין נתניהו, ואביגדור ליברמן, את המצב ההומניטרי הקשה ברצועה. הללו מבינים היטב, שיש קשר ישיר בין תהליך הקריסה בעזה לבין השיקולים הצבאיים של ראשי תנועת חמאס. ככל שגוברת התחושה של "אין מה להפסיד", כך גדל הסיכוי לסבב לחימה נוסף.

אלא שליברמן, בגיבוי נתניהו, מסרב לאשר צעדים שיקלו את המצב ברצועה — כמו שינוי טקטיקת הסגר, יצירת מנגנון ליציאת חולים מעזה, הזרמת מים בכמויות נכבדות ואספקת חשמל. כשמצד אחד נשלמת הקמת הגדר ומהצד האחר הרשות הפלסטינית אינה מפעילה לחץ בשל אינטרסים פנימיים — ישראל צופה בשוויון נפש באסון ההומניטרי בעזה. על נתניהו וליברמן להבין: סבל אנושי אינו אמור להיות חלק ממשחק אסטרטגי. תושבי עזה אינם אויבים. הם בני אדם סובלים, הזקוקים לעזרה.ממשלת ישראל מחויבת לעזור.