העולם ההפוך של נתניהו

בנימין נתניהו יצא לקרב חייו. בעיניו כולם נגדו ותמיד זה היה כך. לכן עבורו יום הגשת המלצות המשטרה בחשד לשוחד לא היה יום שונה. הוא תמיד לבד, תמיד מתבצר ונאבק בכולם. לטובת הקרב מגייס נתניהו את כל העומד לרשותו: כושר ביטוי, אמון הציבור, חבריו למחנה הימין, האינטרסים של הקואליציה, הכפשת המשטרה, השמצת התקשורת. כל מה שיעבוד. הוא לא בוחל בכלום.

מכל ההשמצות והעלבונות שמטיחים בנתניהו, זו שהכי מקפיצה אותו, פוגעת ומעליבה היא האשמתו בחוסר החלטיות. נתניהו היה יכול לבלות דקות ארוכות בנחרות בוז ובמשיכת כתפיים אם היו מזכירים לו משהו שקשור בזגזוג, זה היה מטריף אותו. אריק שרון, יריבו של נתניהו מבית, ידע את זה. לכן הוא השתמש בהשמצה הזו פעם אחר פעם, בארסיות ובהנאה גלויה. הדבר בא לידי ביטוי למשל במרכז ליכוד בזמן הקדנציה הראשונה של נתניהו. "פנה אלי ראש הממשלה וביקש את עזרתי", סיפר שרון. "אמרתי לו: 'ביבי, הייתי שמח לעזור לך, אבל אינני יודע אם לעזור לידך הימנית או השמאלית'". שרון ידע שזה מה שמשגע את נתניהו. כל מי שהכיר אותו ידע.

נתניהו פועל בזירה הפוליטית על פי מתכון המפרשית של אהוד ברק. כאשר מתחו עליו ביקורת על שינוי תכוף בעמדותיו, הסביר ברק שהיעד שלו הוא להגיע לחוף מבטחים. כמו בספינת מפרש, הוא הוסיף, יש לשוט פעם מערבה ופעם מזרחה, העיקר הוא המטרה והדרך, גם אם היא נראית מזוגזגת. ברק הצליח להטביע כך את ספינת הממשלה שלו בזמן שיא של שנה ושלושה חודשים.

נתניהו לא מסביר את דרכו כמו ברק. הוא מכחיש והודף. בשלב הזה הוא שינה את הסיסמא "לא יהיה כלום כי לא היה כלום" והפך אותה ל"לא ייצא כלום". כלומר מה שקובע הוא מבחן התוצאה. זה הטיעון המרכזי שלו נגד המלצות המשטרה.

כך הוא טוען בתיק 2000, שבו נדונו השיחות המלוכלכות שניהל עם ארנון מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות".

הזגזוג הוא קו ההגנה של ראש הממשלה, שפעל כך בעבר גם בנושאים מדיניים. למשל, בזמן ההתנתקות. נתניהו טוען שהתנגד להתנתקות ומכריז שהוא היה היחיד מבין חברי הממשלה שהתפטרו מתפקידם בשל ההחלטה. זה נכון, רק שהוא התפטר אחרי שמהלך ההתנתקות הגיע לנקודת אל־חזור, אחרי שהוא עצמו הצביע בעדו בכנסת ובכך אפשר את קיומו.

תשאלו את המתנחלים מה הם חושבים על מהלכיו של נתניהו. אותו דין זגזוג חל גם על ניהול המשא ומתן המדיני. כבר שבע שנים שראש הממשלה מדבר על קידום פתרון שתי מדינות לשני עמים. הוא אמר זאת לברק אובמה ולג'ון קרי ולכל העולם. אנשי ימין אומרים שהוא גרם נזק אדיר בכך שאפשר את המשך הדוקטרינה הכושלת הזאת.

במשך תשע שנות נתניהו האחרונות לא הוצגה ולו פעם אחת תוכנית הימין לפתרון הסכסוך. היא לא הונחה על השולחן, לא נדונה בקבינט, לא טופלה בחדרי האנליסטים העומדים לרשות ראש הממשלה או נבחנה במטה לביטחון לאומי, במשרד החוץ שהוא מופקד עליו או בצבא. כלום. נתניהו דבק בנוסחת שתי המדינות הכושלת שאותה הוא מתעב ותירץ זאת בנסיבות. היבחרותו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב הייתה הזדמנות לשנות כיוון, אולם נתניהו לא עשה זאת.

הוא יוכל לדבוק בססמה החדשה שלו "לא ייצא מזה כלום". הוא יוכל לטעון שבתחבולות השיג את היעד של סיכול אופציית המדינה הפלסטינית. הוא יוכל לומר: דיברתי על מדינה פלסטינית, אבל לא התכוונתי לכך; דיברתי עם רון לאודר על נסיגה מהגולן, אבל לא התכוונתי לכך; הצגתי לג'ון קרי אפשרויות לנסיגה, אבל לא התכוונתי לכך.

זה העולם ההפוך שלו.