אורוות נתניהו
אף על פי שקרב הירושה בעיצומו, אף על פי שכל הטוענים לכתר מחשבים את סיכוייהם ואוגרים תמיכה ואומץ, ההנחה בקרב מי שבאמת מכירים את בנימין נתניהו היא שהוא לא הולך לשום מקום.
לא, אין הכוונה לכך שהוא ישרוד את החקירות. הוא לא. כדי לצאת בלי כתב אישום חמור ממסכת התיקים נגדו צריך לקרות נס חריג גם במונחים ביביים. העניין הוא שבניגוד למה שמקובל לחשוב, גם אם ייאלץ לפרוש מתפקיד ראש הממשלה, בגלל כתב אישום או אפילו אם יפסיד בבחירות (שגם זה נס כשלעצמו), רבים הסיכויים שנתניהו לא יפרוש לביתו. להפך. הוא ייאחז בכל כוחו בתפקיד יו"ר האופוזיציה. אפילו חבר כנסת רגיל. תשאלו את דוד ביטן. גם הוא מבין מצוין את ההבדל בין נחקר שהוא מחוקק, לנחקר שלא.
נתניהו יודע מצוין שעדיף להיות יו"ר אופוזיציה תחת חקירה ומשפט פלילי, מאשר אזרח רגיל. יו"ר אופוזיציה הוא סמל שלטון, נהנה מאבטחת השב"כ, מעמד סְטָטוּטוֹרִי. כדי לחקור יו"ר אופוזיציה צריך אישור של היועמ"ש. החוקרים נותנים לו יחס אחר, על כל המשתמע מכך. נכון, הוא ייאלץ להיפרד מ"בלפור" ולאסוף את עצמו לחקירות במתקנים משטרתיים אפורים, אבל זה יותר טוב מלהיות אזרח פרטי. הוא כבר היה אזרח פרטי בחקירה, בתום הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. הוא חווה חבטות בדלת בשש בבוקר של צוות משטרה מלווה במצלמות טלוויזיה, כולל חיפוש במשרדים בשידור חי ומנת השפלות גדושה. הוא לא ממש רוצה לחזור לימים ההם.
שני רגעים מכוננים אירעו במהלך המשבר המופרך והמגוחך סביב חוק הגיוס שהטריל את הציבור בעשרת הימים האחרונים. הראשון, אירע בסיומה של הפגישה בין נתניהו לראשי הסיעות החרדיות יעקב ליצמן, אריה דרעי ומשה גפני. דרעי ראה במהלך הפגישה הזו את כל עמלו יורד לטמיון כשליצמן התכחש לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, לכל הסיכומים שהושגו איתו בשבוע שחלף. אבל זו הייתה רק ההתחלה. אחרי המארב של ליצמן, הגיעה סדרת המארבים של נתניהו: גם אם החרדים יגיעו לנוסח מוסכם לחוק הגיוס החדש, אמר נתניהו, יש עוד הרבה בעיות. צריך שכחלון יתחייב להצביע בשלוש קריאות בעד החוק. וצריך שליברמן יתחייב לא לפרוש מהממשלה אחרי הקריאה השלישית. וצריך להסכים על כך שאין יותר חקיקה בנושאי דת ומדינה.
האסימון נפל לדרעי על הראש. הוא הבין שנתניהו לא רוצה פתרון, אלא בחירות. בכל מחיר וביוני. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, ולקטר שלה קוראים ביבי. על הדלת, ביציאה, עוד הספיק דרעי לאסוף את עצמו והפטיר לעברו של ראש הממשלה את המשפט הבא: "ביבי, אני רוצה שתדע. בחירות ביוני לא יהיו. תאמין לי". זה היה סוג של נדר אִינְסְטִינְקְטִיבִי של מי שהבין פתאום שמנסים לעשות ממנו צחוק. לא רבים מתנדבים בסיטואציה דומה לחסום בגופם רכבת שבה נוהג בנימין נתניהו. דרעי התנדב. לא הייתה לו ברירה. בחירות ביוני מבחינתו הן גזירת שמד. הוא מכיר את נתניהו כאת כף ידו. אין אורווה פוליטית שממנה הם לא גנבו סוסים ביחד. דרעי חווה על בשרו את העובדה שנתניהו יכול בכל רגע נתון לזרוק אל מתחת לגלגלי האוטובוס כל אחד, כדי למלט את עצמו או סתם כי בא לו. הפעם, החליט דרעי, הוא לא מתכוון לתת לזה לקרות. כפי שנתניהו נלחם על חירותו האישית (מעשיהו), כך גם דרעי. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו, בעיצומה של החקירה שבה הוא נתון, זה קמפיין בחירות.
