זחילת ראש בית הקלפים

משבר ביחסי טורקיה-ישראל: השגריר גורש, הקונסול נשלח, הכותרות זועקות אבל אף אחד לא עוצר לשאול: איך קרה שמלכתחילה נחתם עם טורקיה הסכם פיוס שגרם לממשלה הישראלית הימנית ביותר אי פעם לפעול לכאורה נגד האג'נדה שלה, ולזחול בפני הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן תומך החמאס? התשובה לשאלה הזו נמצאת אצל יצחק תשובה וחבריו.

סיפורו של הסכם הפיוס בין ישראל וטורקיה מתחיל דווקא בהסכם אחר: מתווה מונופול הגז שגובש לפני כשלוש שנים תוך משא ומתן חשאי בין ממשלת ישראל לבין חברות הגז. הוא הביא להתפטרות של הממונה על ההגבלים העסקיים, שטען שהמתווה יפגע באינטרס הציבורי, ועורר זעם אזרחי שבשיאו הוציא לרחובות כ-30 אלף איש.

זעמם של המפגינים היה על ההטבות המופלגות באופן קיצוני שניתנו על חשבון הציבור לטייקוני הגז - יצחק תשובה, קובי מימון ונובל אנרג'י. בסופו של דבר, וכך קבע גם מבקר ישראל, כולנו משלמים חשבונות חשמל מנופחים, והכסף העודף שיוצא מהכיס שלכם זורם לכיסים של טייקוני הגז.

כדי להבין איך קשורה טורקיה לכך צריך להיזכר ב"סעיף 52", אותה תקנה בחוק שאפשרה לנתניהו לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים ולקדם את המתווה משיקולים "מדיניים-ביטחוניים". אבל לבנימין נתניהו הייתה בעיה: השיקול המדיני להצדקת המתווה היה מצרים. הממשלה טענה שהמצרים זקוקים לגז הישראלי, אלא ששבועיים לאחר אישור המתווה פרסמה קהיר שגילתה מאגר גז ענק, ובהמשך התבטאו בכיריה בפומבי על כך שמצרים אינה רוצה את הגז הישראלי. השיקול המדיני להצדקת המתווה באותה עת קרס.

ניתן היה לחשוב שזה יגרום לקיפול המתווה בחזרה למגירה, אבל אז אצה רצה המועצה לביטחון לאומי (בראשות יוסי כהן שמיד אחר כך הפך לראש המוסד) לנפק חוות דעת "מתוקנת". ושם נולד השיקול המדיני החדש להצדקת מתווה הגז: טורקיה. הטיעון הפעם: יונח צינור עד לטורקיה שזקוקה לגז, ייחתמו עסקאות יצוא, "חימום יחסים", "אינטרס אסטרטגי".

וכך נולד הסכם הפיוס שכל מה שיש מאחוריו אלה האינטרסים העסקיים של חברות הגז, שבאים שוב על חשבון הציבור: הטייקונים רוצים רווחים מהירים שאותם ניתן להשיג רק בעסקאות יצוא גדולות. לעומת זאת, אזרחי ישראל זקוקים לכל הגז שיש במאגרי תמר ולווייתן לשימוש מקומי שנים קדימה, מה שיפחית דרמטית את זיהום האוויר ויכול להוריד את יוקר המחייה. מבחינת ממשלת ישראל, הרווחים המהירים והאדירים של טייקוני הגז שוקלים יותר מאינטרסיהם של האזרחים.

 כל כך יותר, עד שנתניהו זחל והתנצל בפני ארדואן תומך החמאס על אירועי המרמרה. ולא רק התנצל, אלא אף שילם. מכספי הציבור. כ-20 מיליון דולר הוא שילם למשפחות של מי שישראל הגדירה "מחבלים". איש בימין לא הרים גבה ושאל: "הלו, מה קורה כאן?", וגם השמאל אימץ את הספין ובלע אותו בחום.

עם גז מצד אחד, וגז מצד שני, שום "פיוס" לא היה בישראל. שום שיקול "אסטרטגי" ברמה כל שהיא. רק אינטרסים של טייקונים. הסכם פייק פיוס בנוסח בית הקלפים.