הצגה אורקולית
בכל פעם שהמצב ברצועה רע יותר, מתחילה הספירה לאחור עד הפיצוץ. ככה פשוט. השאלה היא אם הישראלים רוצים לתקן את המצב הזה ולייצר מציאות אחרת או להמשיך להתנהל מפיצוץ לפיצוץ, מהסלמה להסלמה, מקיץ לקיץ, עד לכיבוש עזה על ידי הימנים כמו איילת שקד.
צבא ישראל עשה אתמול הצגה אורקולית שגובתה בציוץ של שר המלחמה ליברמן: "כל מקום ממנו יורים ארגונים בעזה לשטח ישראל הוא יעד לגיטימי לתקיפת חיל האוויר", כתב השר. בתרגום חופשי: צבא ישראל השיב אש לעבר מקורות הירי. זוכרים את התגובה הזו מהימים ההם? אז זהו. ואפילו לא הצבא, כי ליברמן תיחם את זה ל"חיל האוויר". כלומר לא תהיה פעולה קרקעית, בינתיים. אותו ליברמן דחף במהלך תוקפנות "צוק איתן" לכבוש את הרצועה והתעמר אחרי המבצע בדרג הצבאי והמדיני (בני, בוגי וביבי) על התוצאות הדלות. אבל זה לא רק הוא. הבוס שלו, בנימין נתניהו, הוא אותו אחד שעמד בשערי אשקלון בסיום "עופרת יצוקה" ונשבע שאצלו לא תהיה הפקרות כזו והוא ייתן את ההוראה לצבא לנצח, לעקור את חמאס מעזה. עכשיו הם משיבים אש לעבר מקורות הירי.
פינג־פונג מוכר לעייפה, צפוי ומדכא, שמוביל בכל פעם מחדש לאותו מבוי סתום בו ישראל לא תהיה נשכרת. גם אם ישראל תחליט לפלוש לעזה, לכבוש את הרצועה, ואחר כך? יש תוכנית? למי נותנים מפתחות? מה קורה עכשיו? מי לוקח פיקוד? מה עושים? מה ישראל רוצה מעזה?
בסיום צוק איתן הכינה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, טיוטת הצעה במועצת הביטחון שמסדירה את המצב לטווח הקצר ובונה יעדים לטווח הבינוני והארוך. האמריקאים אהבו, מועצת הביטחון הועמדה הכן, קרי לחץ על ביבי, אבל ראש הממשלה ויתר.
השאלה היא, מה יוצא לביבי מהמצב הנוכחי. נכון, הרס אתץ עזה, אבל כל מי שמצויד בזוג עיניים ומעט הגיון אמור לדעת שבסוף זה ייגמר. לכל חבית יש תחתית. מערכת הביטחון, הצבא הישראלי, השב"כ, כולם ממליצים ומציעים שורה ארוכה של הצעות לשינוי המצב הכלכלי בעזה והקלה על האוכלוסיה שתספק לעזתים תקווה ואופק כלשהו. האי המלאכותי של השר ישראל כץ כבר התייבש.
"מה הבעיה לעזור לעזה הומניטרית?", שואלת ציפי לבני, "למה ישראל לא קוראת עכשיו לעולם כולו להיחלץ לעזרת עזה, לבנות תחנת כוח חשמלית, מפעל ביוב. מה הבעיה לחתור להחלטת מועצת ביטחון? יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות, במקום לחכות לסיבוב הבא", אבל נתניהו ממשיך לטמון את הראש בחול.
