מעצרים שרירותיים
בחמש לפנות בוקר, הגיעו באחרונה שוטרים ישראלים לביתו של השייח עבד אל־עזים סלהב, ראש מועצת הווקף האיסלאמי. השייח בן ה–73, מהמנהיגים הרוחניים החשובים של הפלסטינים בעיר הקודש ובגדה במערבית, נעצר עם סגנו לחקירה שנמשכה שעות ארוכות, בטענה שהפר צו סגירה לבניין הנקרא באב א־רחמה, במתחם מסגד אל אקצא.
בשבועיים האחרונים מתנהל מאבק כוחות בין המשטרה הישראלית לווקף סביב הבניין הזה. המשטרה מבקשת להותיר אותו סגור, בטענה ששימש, לפני כ–15 שנה, עמותה הקשורה לתנועת ההתקוממות חמאס. הווקף מנסה לפתוח אותו ולהופכו לבית תפילה נוסף במסגד אל אקצא. השייח שוחרר לבסוף ובית המשפט, שנדרש לעניינם של עצורים אחרים, העלה תהיות לגבי מידת החוקיות של סגירת המבנה.
מעצר השייח, והניסיון לכפות את סגירת הבניין ללא דיאלוג עם ירדן, הווקף או הרשות הפלסטינית, הם דוגמה נוספת לחוסר הרגישות והעדר התבונה שמאפיינים את המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. ההתנהלות במסגד אל אקצא מצטרפת להחלטת הממשלה הישראלית להקפיא חצי מיליארד שקלים מכספי המסים של הרשות הפלסטינית, בטענה שהיא משלמת משכורות ל"אסירים ביטחוניים". כספי המסים, לא מיותר להזכיר, אינם תרומה של ישראל לרשות, אלא שייכים לה ולעם הפלסטיני. לא פחות חשוב לאמור, כי ישראל צריכה לשמור על כוחה של הרשות הפלסטינית ולאפשר את שיקום הכלכלה בגדה ובעזה. אי אפשר גם להתעלם מכך שבזמן שבו ישראל מקפיאה מעבר כספים לרשות, קטאר מעבירה כספים לרצועת עזה .
דוגמה שלישית להתנהלות הישראלית חסרת ההיגיון היא הכבדת היד על האסירים הביטחוניים. בניגוד לטענה של הימין, בתי הכלא של ישראל אינם בתי מלון או קייטנות. הרעת תנאי החיים בכלא מנוגדת לצו המוסרי, להיגיון ולאינטרס הלאומי.
המשותף לשלוש ההחלטות האלו הוא לא רק שהן עלולות להביא לפרץ אלימות, אלא שהן התקבלו מתוך שיקולים שלא נוגעים לטובת הציבור הישראלי. בכל המקרים מדובר בהפגנת כוחניות חלולה, שנובעת משיקולי תדמית וקמפיין. טובת הישראלים דורשת רגיעה שתושג באמצעות דיאלוג בהר הבית; רשות פלסטינית חזקה ומתפקדת; שיקום כלכלי של הגדה המערבית ורצועת עזה; ומערכת כליאה וענישה אנושית, שמכירה בזכויותיהם של האסירים הביטחוניים כבני אדם.
