הכל אישי

בהיסטוריה הפוליטית בנימין נתניהו יש כל מיני מערכות יחסים מיתולוגיות עם ידידים שהפכו ליריבים - החל ממשה ארנס דרך דן מרידור ועד אהוד ברק. אבל הסיפור שלו עם אביגדור ליברמן, שנמשך כבר יותר מ-25 שנה, מתעלה על כולם - והגיע לנקודת רתיחה.

אם בשתי היממות הקרובות מישהו לא יצליח להוריד את האש, יחסי האוהב/אויב הללו יגררו את הישראלים כולם לכאוס פוליטי חסר תקדים, ובמקרה הקיצוני - יביאו את הסוף על שלטונו של נתניהו. על פניו - מה שמונע את הקמת ממשלת נתניהו החמישית ועשוי להוביל לבחירות חדשות, פחות מחודש מאז שהושבעה הכנסת, הוא המשבר הבלתי פתיר של חוק הגיוס, שעוד נגרר מהקדנציה הקודמת, אבל בסוף, מתחת לפני השטח ובעננה שמרחפת מעל - הכל אישי.

לנקודת הפתיחה של המשבר הנוכחי בזוגיות נתניהו-ליברמן, אחד הגיע כמנצח גדול עם 35 מנדטים, והשני הגיע עם חמישה מנדטים בלבד, חבול ושרוט מקמפיין גֵּעוָואלְד קשה וקטלני של הליכוד בקרב בוחרי הימין. אבל במקום להרים דגל לבן של כניעה כמו החרדים ושאר מפלגות הימין, ליברמן החליט למקסם את מקומו בפירמידה ולנצל את שיטת הממשל הפרלמנטרית-קואליציוניות כדי להפוך את החיים של נתניהו לקשים. עם ההישג הסוחף של הליכוד בבחירות והיתרון הברור של גוש הימין, הקמת הממשלה הייתה אמורה להיות משימה פשוטה וקלה - אבל חמשת המנדטים של ישראל ביתנו הפכו אותה ללשון מאזניים, שבלעדיה אין לממשלה רוב בכנסת.

אל מול קואליציה חרדית ודתית הרבה יותר מקודמתה, עם 16 המנדטים של הסיעות החרדיות ושישה של הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' החרד"לים, ליברמן הבין שאת הבטחת הבחירות להיות "גם ימין, גם חילוני" יהיה קשה לקיים, והוא החליט להציב קו גבול כבר בתחילת הדרך. בעוד בכל הסוגיות של דת ומדינה החרדים הסכימו לשמור על סטטוס קוו, חוק הגיוס נותר הנושא היחיד במחלוקת, שמעליו מרחפת פסיקת בג"ץ כך שאי אפשר לדחות את הדיון בו לזמן מאוחר יותר כמו שנתניהו כל כך אוהב. רוב הציבור אמנם אינו מבין את הדקויות של המכסות והסנקציות שעליהם כולם רבים, ואולי אפילו לא מתעניין בזה, אבל ליברמן הפך את זה לסמל המאבק ברבנים; הוא הציג עמדה בלתי מתפשרת ודורש שלא לשנות בחוק פסיק - עמדה שמשמעותה כניעה מוחלטת של ליצמן.