יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, עשה את הדבר הנכון כשהודיע כי לא יתמודד על ראשות המפלגה. גבאי נבחר ליו"ר ביולי 2017, כשקיבל 52% מהקולות וניצח את עמיר פרץ בסיבוב השני של הפריימריז. למרות העובדה שניצחונו התקבל באופוריה בקרב מצביעי העבודה, בבחירות האחרונות קיבלה המפלגה בהנהגתו שישה מנדטים בלבד. זוהי תוצאה מביכה, הן לאור ההיסטוריה של תנועת העבודה, והן יחסית להישג של הבחירות ב–2015, אז גרף המחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג וציפי לבני 24 מנדטים.

גבאי הכיר בכשלונו. "הלכנו במסע עם אינסוף היתקלויות מכל הכיוונים, מסע רצוף באתגרים מורכבים, מבית ומחוץ, שהפכו את המשימה שלנו לקשה מאוד", אמר, והוסיף ש"היו גם טעויות, עליהן אני לוקח אחריות מלאה, ויודע כי אלו נעשו מתוך אמונה אמיתית בדרך ובמחויבות לניצחון".

אכן, הטעויות של גבאי בראשית דרכו היו קשות. מי שהאמינו שהוא האיש הנכון בזמן הנכון, ושיש בכוחו למשוך אל המפלגה קהלים חדשים, חשו מאוחר יותר שגבאי מוכן לשם כך להתנכר לקהל הבית של המחנה הציוני ולערכיו. נכונותו לקבל עליו את הסטריאוטיפ שהדביק בנימין נתניהו לשמאל כמי ש"שכחו מה זה להיות יהודי", גרם לרבים להתכחש למנהיגותו, ופירוק המחנה וסילוקה של ציפי לבני בשידור חי הכעיס בוחרים רבים. תחושתם היתה, שבניסיונו להתנער מתווית השמאל הוא שכח את ערכי השמאל. אמנם בשלב מסוים נראה היה שגבאי התעשת, והקמפיין ממוקד, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. לבסוף, נכונותו להיכנס לממשלת נתניהו כשר האוצר, בניגוד להבטחת הבחירות שלו, ולהציל את נתניהו מהתיקו הבין-גושי, היתה המסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטי שלו.

ההגינות מחייבת לציין, שלא רק הטעויות שעשה שיחקו לרעתו. כניסתו של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ למגרש הפוליטי, והרכבת רשימת כחול לבן, יצרו אלטרנטיבה פוליטית חזקה ואטרקטיבית שטרפה את הקלפים. רבים ממצביעי המחנה הציוני מצאו עצמם בוחרים כחול לבן, במחשבה שהיא הסיכוי הטוב ביותר להחליף את השלטון.

בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע שהמפלגה תקיים משאל בקרב כ-60 אלף מתפקדיה כדי לקבוע באיזה אופן ייבחרו היו"ר הבא והרשימה לכנסת. המתפקדים יידרשו להכריע אם יתקיימו פריימריז או שההצבעה על זהות היו"ר והרכב הרשימה תועבר לוועידת המפלגה. כך או אחרת, לקראת הבחירות הקרובות טוב תעשה העבודה אם תלמד מטעויות גבאי.