חזרתו של ברק

ראש הממשלה של ישראל לשעבר אהוד ברק חזר לזירה ופתח אופק למערכת בחירות תוססת, אולי בלתי צפויה.

מי שעקב אחריו בחודשים האחרונים ברשתות החברתיות וצפה בו באחרונה, הבחין ודאי שמדובר בברק אחר מזה מהיה כשר "ביטחון" בין השנים 2007 ל-2013, ברוב התקופה ישב לצידו של נתניהו סביב שולחן הקבינט וכיהן כשר "ביטחון" בממשלתו במסגרת יחסים קרובים ושיתוף פעולה הדוק.

נאום החזרה שלו מצביע על קו בוטה ואגרסיבי הרבה יותר, בדיוק הפוך מזה שהישראלים התרגלו אליו במערכת הבחירות הקודמת על ידי מועמד כחול לבן בני גנץ, שלמעט נאום אחד יוצא דופן - התעקש עד הסוף להישאר ממלכתי.

ברק הגיע נטול נימוסים וממלכתיות, מחזיק ביתרון אחד שאין לגנץ ולפיד; הוא מכיר את נתניהו לפחות כמו שליברמן מכיר, יודע על מה ללחוץ ומתי. יחד - מימין ומשמאל הם יאגפו אותו, יאתגרו אותו, ינסו להוביל לסוף כהונתו. מעודד מסקרים שראה, מבדיקות שעשה, ברק פיתח רעב מחודש, יודע אבל בעיקר רוצה לשחק את המשחק.

למרות זאת, הרעב, הסגנון הבוטה והרצון להצליח לא מספיקים במקרה הזה. חוץ מקמפיין מלוכלך שיירד כנראה נמוך לפחות כמו זה של הליכוד במערכה האחרונה, לברק יש מבחן אחד בלבד: מבחן החיבור שמאחוריו: האם יצליח לגרום למחנה השמאל הציוני לראות בו מנהיגו.

האם לדוגמה מרצ, ציפי לבני ומנהיג העבודה שייבחר יסכימו להיכנס תחת הנהגת ברק, כשהוא זה שמוביל? אם יצליח, המהלך יכול להביא לגוש חוסם מול נתניהו. זה יסייע לו לייצר תהליך רב שלבי שהוא בונה עליו כבר לא מעט זמן - להשתלט על מפלגת העבודה בלי להיבחר.

לפי התוכנית הזו, ברק יביא רשימה כביכול נוצצת, את הניסיון והטיקט של "המבוגר האחראי" - וימנף את זה לאקזיט גדול. בדרך, הוא צפוי לאתגר גם את ה"ממלכתיים" מכחול לבן שייתכן שתאבד קולות לכיוונו. מצד שני, זה יאפשר להם במקצה השיפורים שניתן להם, לעשות מה שלא נעשה במערכה הקודמת; לשבור ימינה ולפורר את גוש הימין עוד קצת.

כך ייצא שברק יאסוף את כל השמאל לפלטפורמה אחת רחבה עם חיבורים חיצוניים נוספים, ויאפשר לכחול לבן לאסוף מימין. אם זה יקרה, המשחק יפתח מחדש. אבל אם ברק ייכשל במלאכת החיבורים - זה יגמר בבכי.

מבחינת נתניהו יכולים להיות גם יתרונות. ברק לא מביא אפילו קול אחד מהימין ומעורר התנגדויות קשות שם. גם בשמאל ישנם חוגים גדולים שבהם הוא שנוי במחלוקת. בנוסף, נוכחותו של ברק עשויה להחזיר את מערכת הבחירות למאבק הבין גושי והאידיאולוגי-מדיני, מקום שיותר נוח לנתניהו והליכוד מאשר העירפול של בני גנץ והדת ומדינה של ליברמן.

הבעיה הנוספת היא שברק זוכר גרסה אחרת של ביבי. נתניהו של היום שונה מזה של 2013. הוא מנהל קרבות גלויים נגד מערכות המשפט ואכיפת החוק, גם נגד התקשורת - הכול באמצעות מסרים בוטים וקו אגרסיבי. הוא גם רואה עצמו היום יותר מתמיד מנהיג העולם, עם יכולות שלא מתקרבות לאף אחד מהשחקנים המקומיים. אם ברק ירצה להילחם בנתניהו בצורה אפקטיבית הוא יאלץ לזנוח את המלחמות הקודמות והדימויים הישנים ולעדכן גרסה. כזאת שמתאימה לנתניהו האחרון.