לטפח את חסרי הכריזמה

כאשר התמודד בנימין נתניהו על ראשות הליכוד בפריימריז ב-1993 הוא הקפיד להציג את עצמו כמי שניצב מעל המחנות בליכוד.

גיל סמסונוב, שהיה האסטרטג שלו, הסביר: "משום כך הוא לא ביקר בסניפים מקומיים של המפלגה, אלא ערך כנסים אזוריים בלבד, כדי להדגיש את העובדה שהוא מועמד של כלל חברי הליכוד". במקביל, כדי למצב את עצמו כמנהיג על-מחנאי שאין בלתו, פעל נתניהו לחסל את המחנות האחרים ואת יריביו הפוליטיים שיכולים לאיים על מעמדו. לאחר שהתמנה לראשות הממשלה ב-1996 הוא החליט בתחילה לא לצרף לממשלה את אריאל שרון, האיש הפופולרי ביותר בליכוד אחריו. רק איומו של דוד לוי, ראש תנועת "גשר" שהייתה מרכיב חיוני להקמת הקואליציה, הביא אותו להעניק לשרון את תיק התשתיות הבינוני בחשיבותו.

כך גם היום. מסביב יֵהוֹם הסער המשפטי ונתניהו נראה כמו קברניט הטיטניק המתקרבת לקרחון ענק, ולמרות זאת ממשיכים הליכודניקים להצטופף על הסיפון מסביב לרב החובל החבול שלהם. רבים מהם מאמינים עדיין שהוא מנהיג ראוי. אחרים סבורים שאין מישהו אחר בליכוד שיכול להחליף אותו.

זהו הרושם שנתניהו רצה ליצור כאשר הקים את ממשלת המעבר שלו: מי שנמצא שם לא נתפש כמתאים לרשת אותו. מי שמתאים לעשות זאת לא נמצא שם.

ישראל כץ, המכהן כשר החוץ, הוא למעשה בעל התפקיד השני בחשיבותו בממשלה אחרי נתניהו. הוא הצליח למצב את עצמו כ"בולדוזר" בתפקידו הקודם כשר התחבורה, אבל מעשי ידיו נראים יותר כחלטורה. הרכבת מגמגמת, הכבישים לא עומדים בעומס התנועה.

כץ עשה אמנם דיאטה מתוקשרת, אבל הוא לא מצליח לייצר דמות מושכת על המסך. יש לו הופעה אפרורית של עסקן ולא של מדינאי מעורר השראה. הוא משמיע את המילים הנכונות אבל אין לו את היכולת הרטורית לזרות בהן קסם. כץ נתפש יותר כמנהל מאשר כמנהיג. בהחלט לא פוטנציאל להחליף את נתניהו.

יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין קיבל את האפשרות לפנות אל הציבור בנאומים הישירים. זו הייתה הזדמנות למסר ורגשי מאחד, שיכול היה להקנות לו נקודות רבות במאבק על המנהיגות. במקום זה, הישראלים קיבלו נאומים ארכנים וטרחניים בסגנון מיושן ויבש. אדלשטיין הצליח להגיע למקום הראשון בפריימריז של הליכוד משום שאינו מעורר מחלוקת באף אחת מן הקבוצות היריבות בליכוד. זוהי גם החולשה שלו. הוא לא נתפש כמי שיש לו את הקצוות המחודדים שיאפשרו לו להתמודד בקרב יצרי עם האופוזיציה. בקיצור, לא ראש ממשלה עתידי.