נמנום הקיץ

יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ מדגיש בכל הזדמנות שהמהלך לצירופה של אורלי לוי-אבקסיס הוא מהלך שובר שוויון שמטרתו להעביר מצביעים מגוש לגוש ולהפיל חומות.

ייתכן שאמר זאת רק כדי להרגיע את הזעם בבסיס המצביעים, שהאשים אותו באובדן הדרך. ייתכן שסיפק את ההסבר הזה כי הוא באמת מאמין בו. כך או כך פרץ עומד בפני אתגר אחד מסובך במיוחד – להביא מצביעי ימין.

האירוע הגדול שהתרחש עם הקמת "המחנה הדמוקרטי" בראשות ניצן הורוביץ, סתיו שפיר ואהוד ברק, בודד את פרץ עוד יותר. לא מן הנמנע שה"בייס" הטבעי ילך ויתרחק ככל שמערכת הבחירות תתקדם. פרץ, תלוי עכשיו בימין על מלא.

הנדנדה שעליה הוא טיפס תזוז מצד לצד, אבל לא בטוח איך הוא ישרוד את הטלטלה. הניסיון להביא קהל חדש מבריח קהל ישן. "אי אפשר לנמנם 20 שנה בשמאל ואז לקוות שהימין יבוא אליך", אמר גורם בכיר בליכוד.

"השאיפות שלו מנותקות מהמציאות", הוסיף הגורם. "מה שקרה ב-2006 (אז פרץ רשם הישג גדול יחסית על חשבון הימין) לא יקרה הפעם, הכל השתנה. היום מדובר במשחק פוליטי אחר – זה הימין שמאוחד מאחורי נתניהו מול בייס ששמו 'רק לא ביבי'. פרץ צריך לבחור".

האיחוד עם לוי-אבקסיס גרר לא מעט ביקורת, אבל סיפק לפרץ גם נקודה טובה וחשובה – מומנטום חיובי. המחנה הדמוקרטי, שבא לעולם בדיוק שבוע אחרי, לקח לו גם את זה.

פרץ הוא פוליטיקאי מיומן, אומרים גורמים פוליטיים בגוש השמאל. לדבריהם, הוא בחר בחיבור הזה כי לוי-אבקסיס הייתה היחידה שלא ניהלה איתו ויכוח על המקום הראשון. לטענתם, הוא רצה לעמוד בראש והרפתקה עם ברק נראתה לו מסוכנת בהיבט הזה.

בהמשך, התברר שהפוליטיקאי המבוגר ביותר בכנסת לא קלט את מה שזיהתה הפוליטיקאית הצעירה ביותר בכנסת – אהוד ברק פריך. אפשר היה להוציא ממנו הכל.

יותר מכל דבר אחר, ברק לא רצה לממש את האיום שהשמיע ולפיו ירוץ עד הסוף גם אם יצטרך לעשות את זה לבד. שפיר זיהתה את ההזדמנות ובאה. לא כפליטה, אלא כשותפה עם נציגים מטעמה. היא תהיה ממובילי הקמפיין, חלק בלתי נפרד מההנהגה – שדרוג בכל קנה מידה.

ברגע אחד נלקח המומנטום ממפלגת העבודה, "הנבחרת" התפוררה ונטל אחוז החסימה עבר מברק אליהם. עם פרישת שלי יחימוביץ', שפיר ואולי גם אחרים פרץ עלול לגלות שחגג את החיבור אבל נשאר בלי מפלגה.

בבחירות הקודמות מפלגות שעמדו על שמונה מנדטים בסקרים סיימו בשישה ואפילו בפחות. בבחירות האלה, מי שיתחילו בחמישה עלולים לסיים בבית

באופן פרדוקסלי המרוויח הגדול במפלגת העבודה הוא איציק שמולי. היריבה הפוליטית המרה שלו, סתיו שפיר, עזבה את המפלגה, המהלך של פרץ מאיים להתרסק והוא הופך להיות המועמד היחיד בזירה.

אבל בעוד שהמערכת הפוליטית מסוחררת, הבעיה הגדולה של הבחירות האלה היא האדישות של הציבור. עם הבעיה הזאת אף אחד לא באמת מנסה להתמודד.

מלבד מפלגתו של ברק, שעם ארבעה מנדטים בסקרים מצליחה להכתיב סדר יום – היתר לא קיימים. נציגי "ישראל דמוקרטית" (היום כבר "המחנה הדמוקרטי"), בשונה מכחול לבן ואחרים, מסתערים על האולפנים, משובצים לראיונות על בסיס יומי גם, או בעיקר, כשהקמפיין במשבר.

בכחול לבן לעומת זאת, התחושה היא של נמנום קיץ. כחול לבן כבדה, עייפה, לא במשחק. כמו דוב ששקע בשינה וכשיתעורר יגלה שכולם אכלו ממנו עד שהתכווץ.