כולם נוכלים

"כולם גנבים", אומרת האישה בתור לקופה בסופרמרקט; "כולם מושחתים", אומר נהג המונית בדרך אל היעד; "כולם אותו הדבר", כותב הפרשן החכם בעיני עצמו. מערכת הבחירות הנוכחית שוברת שיאים בניכור שהיא משדרת. ייתכן שזאת רק דרך ביטוי: אף אחד לא מאמין באמת שכל הפוליטיקאים גנבים. וייתכן שזה מה שאנשים חושבים באמת: ציניות היא מחלה מידבקת.

לפעמים, גם המובן מאליו צריך להיאמר: קשה לדעת מי מסוכן יותר – השמאל שיורק לבאר שהוא שותה ממנה או הימין שסותם באבנים את פי הבאר.

 להתחיל ביועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שסבב הבחירות הנוכחי מיקם אותו בעין הסערה. מנדלבליט איננו מלאך משמיים. מינויו, לאחר שכיהן כמזכיר ממשלה, היה בעייתי. המשבר סביב תיקי נתניהו גדול עליו; הוא גדול על כל המעורבים. המשבר גדול לא בגלל היקף התיקים או חומרתם אלא בגלל ההחלטה של נתניהו לסכל את ההליך המשפטי נגדו, בכל מחיר.

מנדלבליט והפרקליטות יכלו לגלות נחישות רבה יותר בטיפול בתיקים; המשטרה יכלה להיות נמרצת יותר בחקירת תיק 3000, פרשת כלי השיט, שהחשדות שכרוכים בו נוגעים לביטחון ישראל, אבל מכאן ועד להאשמות שמטיח אהוד ברק המרחק גדול.

אם לעבור ימינה. לאחר הבחירות באפריל ביקשה איילת שקד להשתלב בצמרת הליכוד. אחד ממקורביה, אולי יותר מאחד, הבטיח שהיא תדאג לסגירת תיקי נתניהו. היועץ המשפטי בכיסה: הוא ימלא את פקודותיה. כל מי שבקי בחוק ידע שאין חיה כזאת: שקד לא יכלה להבטיח ולא יכלה לקיים. ההיסטוריהלימדה, כי לא בפעם הראשונה, על שיפוט גרוע של שקד בבחירת מקורביה.

נאם לעבור שמאלה. עמיר פרץ מנסה לחזר אחר קולות הימין הרך. בינתיים הניסיון לא עולה יפה. אבל הטענה הרווחת, גם במרצ, גם בכחול לבן, היא שפרץ הגיע להסכם חשאי עם נתניהו להצטרפות לממשלתו. המאשימים לא מציגים ראיות. מנגד, במפלגת העבודה טוענים שברק מתכוון לחבור לנתניהו. גם שם לא מציגים ראיות. שתי תיאוריות קונספירציה שמובילות את הבוחרים למסקנה אחת: גם העבודה, גם מרצ, כולם נוכלים. אל תטרחו.

להסתכל על הכלכלה. עיתון מכובד מתאר את הבחירות כהתמודדות בין שתי כנופיות פליליות: מה הטעם להחליף כנופיה אחת אם מי שתבוא במקומה תהיה כנופיה אחרת. ובאותו עיתון: מה הטעם להחליף את נתניהו אם במקומו יבוא גנץ, סיפוחיסט בדיוק כמוהו.

במילים אחרות: הישארו בבית. אל תצביעו. הבחירות הן לפראיירים, לאידיוטים, לחרדים, לימניים.

רק באגדות קיימת סינדרלה, שכף הרגל שלה מתאימה בדיוק לנעל שבידי הנסיך. בחיים האמיתיים יש תיעדוף. בימין מבינים את זה: חלק גדול מבוחריו לא חי בנוח עם תיקי נתניהו, ביטן, כץ ואחרים, אבל מצביע ליכוד; מי שהשחיתות מפריעה לו יותר מצביע לשקד; מי שהכניעה של נתניהו לחרדים מפריעה לו יותר מצביע ליברמן; ויש כאלה שמאסו כליל בנתניהו, בגינוני המלכות שלו, בהתפארויות השווא שלו, במה שהוא מעולל לערכים ולמוסדות בישראל, במה שמעוללים לה הסמוטריצ'ים והליצמנים.

"כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה", זאת הכותרת של ספרון שיצא באחרונה כדי לפאר ולהלל את האחד בדורו. לא בטוח שנתניהו הפך את ישראל לאימפריה, לא בטוח שאימפריה, בין חברון לג'נין, בין יהודה לשומרון, הוא מה שישראל צריכה, אבל בטוח שהפך את עצמו לאימפרטור.

נתניהו איננו מה שהיה בראשית דרכו — הוא העצים והשחית; הליכוד לא מה שהיה - הוא הקצין והתחרד; יריביו של נתניהו, נכון לעכשיו, פחות ציניים, פחות מגלומנים.