אשליית גניזת הגולן
במלחמה בשנת 1967 כבשו כוחות ישראל את סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית, מזרח־עיר הקודש ורמת הגולן (שנקראה עד אז בפי כל ״הרמה הסורית״; לגולן, כמו לחורן ולבשן, היתה משמעות גיאוגרפית אך לא מדינית).
בהסכם השלום עם מצרים הוחזר חצי האי סיני עד לגרגר החול האחרון. עזה פונתה חד־צדדית, ובאותה מידה של חד־צדדיות סיפחה ישראל שתיים מהגזרות – בסמוך לתום המלחמה את עיר הקודש (העיר העתיקה, שכונות מחוץ לחומות וכפרים סמוכים) ולאחר ארבע עשרה שנה סופח גם הגולן.
שום גורם עולמי לא הכיר בהחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה. החלטה 242 של מועצת הביטחון, ״שטחים תמורת שלום״, מעוגנת באיסור השגת שטחים בפעולה כוחנית. ישראל רשאית אמנם להחליט לעצמה, שטוב הגולן בלי שלום משלום בלי הגולן, ברוח טענת משה דיין בעניין שארם א־שייח, שניגפה מפני אסון מלחמת 1973; ואולם, המאמצים לסיום המשבר בסוריה מלמדים, שלאורך רוחו של העולם כלפי הכיבוש והסיפוח בגולן יש גם תאריך תפוגה מתקרב.
בנימין נתניהו הבין לפני עשרים שנה שגורלו של הגולן אינו נתון בלעדית בידי ישראל. לכן, אף שבהיותו מחוץ לממשלה הזדעק נגד השיחות שניהלו יצחק רבין ושמעון פרס עם דמשק, נהג כך גם הוא עצמו בהגיעו לשלטון והיה מוכן לוויתורים גדולים. חתירתו להסכם עם סוריה, שיחייב נסיגה עד סמוך לימת טבריא, התחדשה בשובו לראשות הממשלה, בצורת שליחויות תיווך של נציגי ממשלו של ברק אובמה.
אשליית גניזתו של הכרח פינוי הגולן תמורת שלום, ככל שהתמשכה והסתבך המשבר בסוריה, נמוגה לאחרונה. ברור שעקרון שימור הריבונות הסורית על שטח המדינה יחול גם על שטח שנכבש ממנה לפני 49 שנה. הנימוק שלפיו עשרות שנות כיבוש מעניקות חזקה על שטח לנצח נצחים אינו מקובלת בשום מקום בעולם. לפי עיקרון זה, לכל המדינות הקולוניאליות היתה זכות מוקנית על הקולוניות שלהן ואפילו ישראל לא היתה רשאית לכונן את עצמאותה.
נתניהו מאוהב במלותיו ובהצהרתו הריקנית שלפיה הוא משיג את כל יעדיו. הטסת הממשלה לישיבה ברמת הגולן וההודעה שישראל תישאר שם לנצח נועדו לצריכה פנימית בלבד. נתניהו הובס במאבק על הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן. ההמשל בדמשק הוא ממשל מוסמך ואחראי דיו למיקוח על שלום, חומת המלים של נתניהו לא תגן על הגולן.
