זוחלי ישראל
מעולם לא נראתה זיקית מחליפה צבע במהירות כזו. מעולם בתצפיות בזוחלים לא נראתה החלפת צבעים וגידול זנב מהירים כאלו. בעבור חמש דקות מסוף המדגם ביום הבחירות הודיעה מירי רגב כי "זה לא דמוקרטי ולא יפה מצדו של בני לא לדבר עם ביבי". ביבי המובס, שתיקיו הפעורים מאיימים לבלוע אותו ואת ביתו והונו.
חיוורונה של הזיקית הארגמנית, או שמא רוממות הדמוקרטיה הכחולה-לבנה שבגרונה של שרת התרבות היוצאת, הן לבטח שיא ביולוגי בהשתנות צבע. זה לא מפתיע. ללטאות יש חוש ריח מצוין. הן מסתייעות בלשון שלוחה על מנת להביא את חלקיקי הריח הנישאים באוויר אל איבר יְעֲקוֹבְסוֹן הנמצא בשורש אפן.
ומֵילָא מירי רגב, מיקי זוהר, אמיר אוחנה, דוד ביטן ושאר זיקיות ליכוד. שם זה היה צפוי. אבל לא רק הם. כל זוחלי ישראל התעוררו. עוד לא עברו 24 שעות מאז ניצחונו של גוש הלא-ביבי בבחירות, וכבר החליטה מועצת הפיס להפשיר את כספי הפרס לזוכה בדוקאביב.
בחזון אחרית הימים של הזיקיות הצהירו גם נציגי הימין המתנחלי בתקשורת שיש מקום לדיל בין מערכת המשפט לבין המערכת הפוליטית, וכי כדאי שאחרי השירות הנאה שעשה צלו של נתניהו לכל המערכות הציבוריות של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", הוא יסכים לעזוב את הבית בבלפור תמורת חנינה, משכורת לכל החיים והסרוויס ששרה קיבלה מראש הממשלה הנערץ של קונגו. או משהו כזה.
"אנחנו?", היתממו הזיקיות יראות השמיים כשהביטו בעננים המתקדרים, "הכול בידי שמיים. לא הנשמה תהלל יה ולא כל יורדי דומה. אנחנו תמיד היינו בעד הסטטוס-קוו. שטחים זה לא קדוש וערבים זה בני אדם, וזה מאוד לא בריא להיות מחוץ לממשלה".
בשנייה נעלמו איומי ההדתה, ההשתקה, ההפחדה ושיתוק המערכות המבוהל שאחז בכל המאיישים את מסדרונות השלטון, החינוך, האוצר, התחבורה. פתאום הפכו כלבי התקיפה שונאי השמאלנים והערבים לחיות מחמד. עין חתול ירקרק.
מעולם לא היינו כאלו, אמרו הלטאות והזיקיות, אלו שעיניהן מתגלגלות והן יכולות להביט קדימה ואחורה בלי למצמץ כדי לבחון מאיפה נושבת הרוח ואיפה נמצא האויב. צבען התחלף כהרף עין לכחול לבן כאילו תמיד היו שומרות חוק ומגינות הדמוקרטיה המתגוננת.
