צביעות וציניות
בימים כתיקונם, המושג "זכויות אדם" מועלם מהשיח הציבורי. זה לא שאין מה לומר בנושא: פלסטינים, מהגרי עבודה וילדיהם, מבקשי מקלט, אוכלוסיות מוחלשות, אוכלוסיות הסובלות מהזנחה משטרתית או משיטור יתר, קהילת יהודי אתיופיה ושורה ארוכה של קבוצות בתוך הישראלים, החל ערבים, נשים ועובדי קבלן – זכויותיהם של כל אלה מופרות על בסיס יומי, ולרוב אין מי שיזעק עבורם.
אבל מקרים מסוימים מצליחים מדי פעם להעלות לסדר היום שאלות יסוד בזכויות אדם: תנאי המעצר של חשודים בטרור יהודי, חשדות להסתה לאלימות נגד רבנים, ולאחרונה גם החרמת הטלפונים הניידים של אנשי לשכת נתניהו החשודים בהטרדת עד מדינה, איומים לפגוע בקריירה האקדמית של ד"ר מוטי קידר שמפיץ תיאוריות קונספירציה על רצח רבין, ומסע הלחצים שהופעל על עד המדינה ניר חפץ בחקירתו. בכל אחד מהמקרים האלה מיהרו דוברים מהימין להתייצב להגנת אותן דמויות, הזדעקו נגד רמיסת זכויותיהן על ידי המדינה, ולא התביישו להיתלות בעקרונות של זכויות אוניברסליות, חופש וצדק.
כל הטענות הללו גם מעוררות תגובה דומה – גיחוך קל וגלגול עיניים. לא כי לא יכולה להיות בהן מידה של אמת, אלא כי כשהמזדעקים הם כאלה שמנפנפים במגילת זכויות האדם רק כשזה מתאים להם פוליטית, ושנייה אחרי זה משליכים את שיח הזכויות לפח, אי אפשר להתייחס לכך ברצינות.
כי זה העניין עם זכויות אדם – אלה זכויות אוניברסליות, כאלה שכל אדם זכאי להן, אפילו אם הוא פלסטיני, אישה או חבר קהילת הלהט"ב, גם אם הוא שמאלני או ימני, בלי סייגים ובלי תנאי קבלה. כל הפרה שכזו, אם בחקירה של יועץ התקשורת של נתניהו או בניסיון גיוס מקרובו להיות עד מדינה, ללא קשר לזיהוי פוליטי, מחייבת את כל מי שזכויות אדם הן נר לרגליו להזדעק.
כשעלו דיווחים על יחס נוקשה של השב"כ נגד החשודים ברצח משפחת דוואבשה, הוועד הציבורי נגד עינויים – לא בדיוק ארגון ימין – עמד לצידם. כשאוניברסיטת בר אילן זימנה לשיחה את ד"ר קידר לאחר שהכחיש את אחריותו של יגאל עמיר לרצח רבין, האגודה לזכויות האזרח הגנה על חופש הביטוי שלו. איפה זה ואיפה מופע הצביעות והציניות הבלתי נסבל של אלה שמתלוננים על הטלפון הנייד שהמשטרה לקחה לצורך חקירה.
אבל כשבימין זועקים חמס על הפרת זכויות אדם, הבעיה היא לא רק הצביעות; הגרוע ביותר הוא שהזעקות מגיעות כמעט תמיד מצידם של אלה שלא רק מגלים אדישות להפרת זכויות אדם אחרות, אלא גם מקדמים באופן אקטיבי אג'נדה של הפרת זכויות – בין אם זו הזכות לחירות, לחיים ולביטחון של הפלסטינים בגדה, הזכות לשוויון של הישראלים תחת חוק הלאום או חופש הביטוי של כל מי שמעז לבקר את הממשלה, מדיניותה והעומד בראשה.
הימין התחיל פתאום להיות מודאג מזכויות אדם? מצוין, יש הרבה מה לעשות בנדון. בינתיים, תרשו לנו לפקפק במניעים שמאחורי דאגה זו.
