החרבת הדיפלומטיה ופיזור הסמכויות

ישראל הגיבה בזעם על החלטת התובעת הראשית בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג לשקול חקירה בגין פשעי מלחמה. בזעם, אבל גם בהיסטריה ובהתלהמות שעלולות ראש הממשלה בנימין נתניהו שלפיה מדובר ב"מעשה אנטישמי". אי אפשר לנופף שוב ושוב בטענה הזאת. היא נשחקת, נחלשת, ובמקום שבו נזדקק לה - שוב לא תהיה יעילה.

ישראל נתונה – לא מהיום ולא מאתמול - למלחמה בשתי חזיתות: הצבאית והמדינית. כל דרכה הייתה רצופה בעימותים אלה. הם שלובים זה בזה, תומכים, מסייעים ומשלימים. בשורה התחתונה עומדת למבחן הלגיטימיות של ישראל, והיא עדיין נבחנת שוב ושוב, הרי על פי חוק הכלים השלובים, עלתה מיד הפעילות המדינית נגדה. וכך, בין היתר, נולדה תנועת ה-BDS על שלוחותיה והייתה לחזית המאמץ החדשה נגד ישראל.

המאבק בתנועת החרם הזו חייב את ישראל לשידוד מערכות, לריכוז מאמץ ולאיחוד משאבים. ואלה בדיוק הדברים שבהם היא שבה ונכשלת. במלחמה המדינית החלו משרדי ישראל השונים לפעול כל אחד בדרכו: משרדי המשפטים, הכלכלה, האוצר, הספורט, התרבות, וכמובן המשרדים המובילים - המשרד לעניינים אסטרטגיים ומשרד החוץ.

בין שני האחרונים זורם דם רע. משרד החוץ ראה בעיניים כלות כיצד המשרד לעניינים אסטרטגיים מקבל אחריות על המאבק ב-BDS  ובעיקר זוכה לתקציבי ענק שמשרד החוץ מעולם לא חלם עליהם. לעובדיו המתוסכלים בלאו הכי, שסמכויותיהם נלקחו בזו אחר זו והועברו למשרדים אחרים, נוספה עוד סיבה, גדולה, לאכזבה ולתסכול.

השימוש בבית הדין הפלילי בהאג לא היה צריך להפתיע איש. הרשות הפלסטינית הצטרפה לאמנת רומא, הכירה בבית הדין ומעבירה לו את תלונותיה. ישראל - לא. לכן היא פעלה בהססנות. ואף שהיועץ המשפטי לממשלה דווקא התמחה בסוגיית הדין הבינלאומי, ישראל קיוותה כנראה שההליכים לא יבשילו.

הכתובת הייתה על הקיר. הביקורות על ישראל תכפו והתעצמו. המענה הישראלי היה חלש ונשען בעיקר על הגיבוי והתמיכה האמריקניים. אכן, ארה"ב בעידן דונלד טראמפ, ובמידה מרובה גם בימי ברק אובמה, מגינה על ישראל ושומרת עליה. היא אפילו הרחיקה לכת ופרשה מוועדת זכויות האדם בז'נבה בשל ההטיה האנטי-ישראלית שלה. אבל הנה, באירוע הזה קצרו ידיה מלהושיע.

ארה"ב לא יכולה, ואולי גם לא רוצה, לשחק על כל המגרשים האלה, והם נשארים פנויים לשחקנים אחרים, בעיקר האירופאיים. ובאירופה מסתכלים על ישראל אחרת. אם טראמפ קובע שההתנחלויות - אחת הסיבות העיקריות להמלצת התובעת בהאג - הן לא "לא חוקיות", בישראל חוגגים, אבל אירופה יוצאת מדעתה.