"בושת המאה" ומבוכת המושחת האומלל

בפתיחת תשדירי התעמולה של הליכוד בבחירות 1996 התייחס המועמד בנימין נתניהו להסדר עם הפלסטינים: "אנחנו יודעים שהדבר מסובך, אבל לא צריך להתייאש מהשלום. אנו נציע לפלסטינים הסדר הוגן – טוב לנו וגם להם". בתשדיר הוא הישיר מבט אל המצלמה, דיבר ברהיטות ונראה משכנע. אלא שמומחים לשפת גוף הבחינו בתופעה בעייתית: נתניהו מצמץ ללא הרף. גבריאל רעם, מרצה ומומחה לתקשורת מילולית, הסביר את משמעותו של המצמוץ: "זהו סימן הידוע לכולם. שקרנים ממצמצים. ככל שהשקר גדול יותר כך הם ימצמצו יותר".

במרוצת השנים הצליח נתניהו לצמצם – לפחות מבחינה פיזית - את מספר המצמוצים שלו. באוטוביוגרפיה שיכתוב יום אחד הוא אולי יצליח להסביר מה האמצעים שבהם השתמש כדי לעשות זאת, אבל לא את השקרים בנושא ההסכם עם הפלסטינים. השיא היה כמובן בנאום בר אילן ב-2009 שבו הצהיר על נכונותו להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. בסיום הנאום אמר: "בעזרת השם, לא נדע עוד מלחמה, ונדע שלום".

היום, כאשר נתניהו - בסיועו של דונלד טראמפ שנמצא אף הוא בשיאו של הליך הדחה, מציעים לפלסטינים הסדר שלא יוכלו לעמוד בו. האינטרס של נתניהו לעשות זאת ברור: תצלום שלו על מדשאות הבית הלבן, עם טראמפ ועם בני גנץ על תקן יפה יששכר, עשוי ליצור רושם של קונצנזוס ישראלי סביב התוכנית הזו.

נתניהו הפעיל על גנץ את שיטת השוטר הרע והשוטר הטוב המקובלת בחקירות המשטרה. נתניהו הרע הציג בשבוע שעבר את גנץ כמגמגם. מנגד, נתניהו הטוב ביקש מטראמפ להזמין אותו לטקס הצגת התוכנית. התמונה שהייתה צריכה לצאת לעולם תוכננה בסגנון האהוב על נשיאים אמריקנים – שילוב ידיים עם שני הפוליטיקאים הישראלים, ובמרכז מי שהביא לסיום הסכסוך הפוליטי ביניהם. משם הם ייצאו ביחד להציל את הישראלים בממשלת אחדות לאומית.

תוכנית המאה של טראמפ אולי לא תתבצע, אבל תוכנית חיסולו הפוליטי של גנץ הייתה יוצאת מושלמת. יו"ר כחול לבן לא היה מואשם רק בגמגום אלא גם במצמוץ. הסכמה שלו ל"עסקת המאה", ללא מו"מ אמיתי עם הפלסטינים, הייתה נוגדת את העקרונות של מרבית הבוחרים של כחול לבן ואת הדברים שאמר בעבר. הציבור הזה מבין בספינים לפני הבחירות וכנראה מקבל את הסטייה ימינה כדי לנצח

גנץ אמר ב-2015: "הנושא של המשא ומתן עם הפלסטינים הוא מאוד חשוב". גם הספין המגושם שלו על סיפוח הבקעה נופל בקטגוריה זו מאחר שהוא מותנה ב"הסכם אזורי".

אם גנץ היה מצטרף לפגישה עם טראמפ ונתניהו, הייתה בכך הבעת תמיכה בפועל ב"עסקת המאה" והחלטה על סיפוח שטחים ללא הסכם מדיני. הדבר היה מהווה שינוי בסיסי של אמירתו בעבר ותפישת עולמם של בוחריו. זו הייתה התוכנית הגדולה של נתניהו - להפוך את "הסטייה" של כחול לבן ימינה מעניין טקטי לעניין אסטרטגי. כלומר, להציג בפני הציבור במרץ את אפשרות הבחירה בין שני ממצמצים.

החלטתו שלא להצטרף לפגישה המשולשת, אלא לקיים פגישה פרטית עם טראמפ, מעידה שגנץ מעדיף להיחשב למגמגם מאשר לממצמץ.