דלי מים על הבערה

מעטות הן סיסמאות הבחירות שנצרבו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי ומעטות עוד יותר הן אלה שתרומתן תורגמה למנדטים. למשל "הגידו כן לזקן" מהכנסת החמישית, "ישראל מחכה לרבין". היו גם סיסמאות שהכריעו בחירות: "פרס יחלק את עיר הקודש" של הליכוד מ-1996, וזו שמהדהדת עד היום: "כן, ולא" של ספי ריבלין מבחירות 1984.

בשבוע שעבר השיק בנימין נתניהו את קמפיין מספר 3 במערכת הבחירות האינסופית של ישראל והוציא מהארון את ה"כן, ולא". הקורבן הפעם: יו"ר כחול לבן בני גנץ, שמפלגתו האֶקְלֶקְטִית הרוויחה את הסיסמה הנושנה. בדרך כלל כשממחזרים דברים הם פחות מוצלחים מהמקור, וממילא אין לדעת כיצד יתחלקו הקולות, אבל ה"כן, ולא", הפעם, לא רק שאינו נשק שובר שוויון, אלא שהוא עלול לפעול גם נגד מי שמשתמש בו:

"שחרור פלסטינים הוא צעד מביש של כניעה לטרור. כך אי אפשר לגייס חזית בינלאומית נגד הטרור. ההיפך. זה יעודד טרור. שחרור כ-1,000 פלסטינים שייכנסו לשטח הגדה המערבית יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות. הם יתקבלו כגיבורים והתוצאות לא איחרו לבוא". את הדברים האלה כתב נתניהו ב-1995 בספרו "מקום תחת השמש" ובו מתח ביקורת על עסקת ג'יבריל. גם בספרו "מלחמה בטרור" הוא הסביר, לאחר שכבר היה ראש ממשלה בקדנציה אחת, שלא רק שאין לשחרר טרוריסטים אלא שגם אסור לשאת ולתת עם ארגוני טרור.

 כן? לא! באוקטובר 2011 שיחרר נתניהו 1,027 פלסטינים, חלקם שפוטים למאסרי עולם, במסגרת עסקה עם חמאס בתמורה לשחרור גלעד שליט. אין ספק שהוא התייסר רבות לפני שקיבל את ההחלטה הקשה הזו, מה גם שהלחץ הציבורי (גלעד עדיין חי...) היה כנראה כבד מנשוא, אבל איך כל זה מסתדר עם דבריו של צביקה האוזר, מי ששימש אז מזכיר הממשלה, שהסביר לימים: "נתניהו שיחרר את גלעד כדי לצנן את המחאה החברתית. זה היה סוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה".

הייתכן שהאוזר סתם הצטרף לפקידים מכפישי נתניהו? אולי. הרי היום כפוליטיקאי הוא קורא להדיחו. אבל כשרואים את פסטיבל נעמה יששכר - שהגיע לשיאו בטיסה למוסקבה, החזרתה במטוס ראש ממשלה והזמנה לארוחת ערב בבלפור - הכול ערב בחירות, זה קצת מצב מבולבל. אולי רצו שם לשפוך מים קרים כדי לצנן הבערה שהצית אביחי מנדלבליט?

לא היה זה ראוי להגיש לבית המשפט את כתב האישום נגד נתניהו בעודו בשליחות מעבר לים.

בקדנציה הראשונה הוא היה נגד מדינה פלסטינית, ובקדנציה שניה, ביוני 2009, הוא כבר היה בעד. "אני אומר בקול צלול וברור... נהיה מוכנים להגיע לפתרון מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל", אמר בנאום בר אילן.

חולפת עוד קדנציה, וערב בחירות 2015 הוא מבטיח באותו קול צלול: "אם איבחר, לא תקום מדינה פלסטינית". הוא חזר על כך מאז שוב ושוב. אז מה קרה עכשיו? ה"לא" שוב הפך ל"כן"? הרי תוכנית המאה, שנתניהו מהראשונים להתלהב ממנה, מבטיחה מדינה פלסטינית שבירתה אבו דיס. ייאמר להגנתו שמפלגת הליכוד נמנעת מלפרסם את המצע שלה, אולי כדי לשמור על מרחב הגמישות שבין "כן" ו"לא".

גם בכחול לבן נמנעים מלדבר על כך. במצע שלהם כל אחד יכול להבין את שיחפוץ ליבו. "המשך תהליך ההפרדות", הם קוראים לזה. לא יותר ולא פחות ואל חשש. בנושא כזה, הם מבטיחים, יהיה משאל עם. ומה עם הסיפוח? אצל נתניהו זה "כן", לפני הבחירות או "לא"? ואצל בני גנץ? לא כל כך ברור.

בפרפראזה על הדמות מ"רחוב סומסום" שרצתה להיות "שם" אבל שוב ושוב מצאה את עצמה "כאן", נתניהו וגנץ נמצאים לא כאן ולא שם. היעדר החלטיות של גנץ מצד אחד וזגזוג של נתניהו מצד שני אלה הסיבות לכך שהם כמעט ולא הזיזו את המספרים בסקרים.