המשוואה המטופשת

יו"ר הרשות אבו מאזן פנה בנאומו במועצת הביטחון של האו"ם לפלסטינים, לערבים ולקהילה הבין-לאומית כולה, וקבע שהסכמה לעסקת טראמפ פשוט אינה אפשרית. מכאן שכל מאמץ שנעשה כדי להניא אותו מעמדתו הוא חסר תוחלת. הנשיא הפלסטיני כבל את עצמו בסירוב משום שבעיניו, עצם המשא ומתן על העסקה הוא בגידה שאינו מעוניין להיות מעורב בה. הוא השתמש בביטוי שהיה חביב על המנהיגים הפלסטינים שקדמו לו: "אני לא מוכן להירשם בהיסטוריה כבוגד".

ייתכן מאוד שהעסקה גובשה כדי שאבו מאזן יסרב לה. הימין הישראלי הרי מזין את הייאוש של האמריקנים מאבו מאזן ומצייר אותו כאויב קיומי של היהודים, וכמנהיג שהוא "לא פרטנר". זו הייתה נקודת המוצא של האמריקנים והישראלים עוד לפני ההכרזה על העסקה, ואין ספק כי השפיעה על ניסוח סעיפי התוכנית ועל מועד הכרזתה.

במילים אחרות, כל עוד ישראל וארה"ב יודעות שאש"ף דוחה את העסקה באופן מוחלט, לא נותר אלא לחכות לבאות – אולי יעלה מנהיג פלסטיני שיהיה מוכן לשתף פעולה ולחיות עם כך שישראל תיישם באופן חד-צדדי את העסקה.

אולם לא בטוח שלמרות התכנון הזה, אכן יימצא מנהיג פלסטיני כלשהו שיסכים עם תוכנית כמו "עסקת המאה". למעשה, לפני שילך לעולמו, הציב אבו מאזן חסמים משמעותיים שיקשו על יורשו לשתף פעולה ולקבל את העסקה: הוא גייס את דעת הקהל הפלסטינית לצדו ושכנע את הציבור שהסכמה לעסקה ושיתוף פעולה איתה הם בגידה מוחלטת בזכויות היסוד הפלסטיניות. הציבור הפלסטיני אמור לבחור את המנהיג הבא בבחירות, והציבור הזה סבור שהסכמה לעסקת טראמפ היא זלזול בכל ההישגים הלאומיים שהעם הפלסטיני השיג במשך עשרות שנים.

מבחינת הפלסטינים, המנהיג שיירש את אבו מאזן יתמודד עם מצב סבוך, שבו הסיכוי להגיע להסדר מדיני מוסכם הולך ופוחת. הנה רק כמה דוגמאות: הוא יירש עמדה ישראלית-אמריקנית קיצונית, שסוברת שהפתרון לסוגיה הפלסטינית הוא חיסולה; הוא יירש גם הידרדרות ביכולתו של העולם הערבי לקדם פתרון מאוזן לסכסוך או לספק לפלסטינים את הגב הדרוש לקידום פתרונות מאוזנים.

הישראלים, מצדם, לא מתרגשים. הם רואים שהפלסטינים דוחים את עסקת טראמפ, ומהמרים עם האמריקנים שיהיה ניתן ליישמה בתקופה שלאחר אבו מאזן. אך גם כאן הם חולמים באספמיה: אף אחד לא יפרוש להם שטיח אדום בדרכם לכפות דה-פקטו כיבוש על מיליוני הפלסטינים שחיו על ארצם ההיסטורית.

אבל למרות זאת, הימין והמרכז הישראליים דבקים במשוואה מטופשת שהוכחה במציאות כלא תקפה, ולפיה כל מה שגורם נזק לפלסטינים ופוגע בזכויות שלהם משחק לטובת ישראל.

 האמת שמוכחת שוב ושוב היא שכאשר הפלסטינים נפגעים, ישראל נפגעת באופן אוטומטי גם כן. כך עולה גם היום: אף שעברו יותר מ-70 שנה מאז הגיעה ישראל לעליונות צבאית, כלכלית וטכנולוגית על הפלסטינים, כל שיטות הכיבוש והשליטה עדיין לא הניבו לישראלים תחושה של ביטחון.

 ואם אפשר להיות אופטימיים, הרי זה משום שבישראל הקולות שמכירים בכך, הן באופן פרטי והן בפומבי, גוברים והולכים. אולי אכן הגיע הזמן לחשוב קודם כול על הפלסטינים.