קרבות הבוץ

בעוד שלרעיונות המקוריים של תנועת העבודה - החברתיים והמדיניים - צריך עדיין להיות מקום בפוליטיקה בישראל, הפלטפורמה שמייצגת אותם התנתקה אט אט מהציבור ולא מצליחה עוד להתנחל בלבבות.

לכן, אחרי בחירות ספטמבר היה ברור שהעבודה תהיה חייבת לחבור למרצ. מפלגות גדולות הן כורח המציאות בישראל גם עבור מי שרוצה לעבור את אחוז החסימה וגם עבור מי שאכפת לו ממשילות. זה לא אומר שהאידאולוגיות מתו, אלא שהן משנות צורה וזה מחייב חשיבה מחוץ לקופסה.

אלא שמרגע שנסגרו הקלפיות ביום שני, והמדגמים הצביעו על הכישלון האלקטורלי, החלה הספירה לאחור של השניות לקראת תחילת ההתחשבנויות בשמאל והחיפוש אחר אשמים. ובראש האשמים סומן הקול הפוליטי הכמעט היחיד שקרא לחיבור, איציק שמולי. ומאז יום שני מנסים לפגוע בו, גם בגלל האיחוד וגם בגלל דברים אחרים.

מאז הפריימריז בעבודה, שבהן העז להרים ראש ולהתמודד מול עמיר פרץ, היו במפלגה מי שניסו לשחוק את מעמדו. רק כי העז להתמודד. תוך כדי ההתמודדות נראה כאילו שאסור היה לו להיגרר לקרבות הבוץ הילדותיים עם סתיו שפיר, אבל החשבון לא נסגר כשנגמרו הפריימריז. פרץ לא השלים עם החלטת בן טיפוחיו להתמודד בעצמו. וכאמור, עכשיו יש סיבה חדשה להפוך את שמולי מטרה לחיצים הפנימיים: מאחר שהאיחוד לא הוכיח את עצמו, הוא אשם.

מלכתחילה היה ברור שהאיחוד עלול להרחיק מצביעים מסוימים ולדחוק אנשים ימינה לכחול לבן או לחלופין שמאלה לרשימה המשותפת. להוסיף את העובדה שהחיבור עם אורלי לוי מלכתחילה לא נשא פרי כמצופה, ואפשר היה לצפות לשחיקה. אבל כל מי שקרא את המפה ידע שללא איחוד, הן העבודה והן מרצ היו בסכנה ממשית לא להיכנס לכנסת.

לשמולי היו צריכים לומר תודה על כך שסיכן ביודעין את מעמדו הפוליטי, ואמר באופן ברור שהאיחוד הזה נדרש מתוך אחריות לגוש המרכז-שמאל. זה לא קל עבור דמות כזאת – שאגב, הועלמה לחלוטין בקמפיין האחרון - לסכן את מעמדו. יותר מכך: שמולי נמנה עם הנצים האחרונים של העבודה. כלומר, גם אידאולוגית זה היה מורכב עבורו לשלב ידיים עם מרצ.

מובן שירידה מ-11 מנדטים לשבעה (כנראה) נראית כמו תוצאה מצערת, אבל גם בדיעבד היא עדיפה על ריצה בנפרד, שעלולה הייתה להביא - בהסתברות גבוהה - לגוויעתן הפוליטית של מפלגות השמאל היחידות שנשארו בזירה הפוליטית בישראל.

אין חולק על כך שעמיר פרץ קיבל לידיו מפלגה במצב קשה. ספק אם היה ניתן לשקם אותה בים פוליטי סוער כל כך. אבל, בחיפוש אחר אשמים מפנים את האצבע דווקא כלפי מי שניסה להציל את הדרך.