אופורטוניזם ולגימות
''במפלגת ימינה דורשים תפקידים בכירים שאין להם אף קשר לציונות הדתית'', נאמר בתגובת הליכוד להודעת ימינה על בחירתה באופוזיציה, ובכך ניתן לתמצת את היחס של בנימין נתניהו למפלגות הציונות הדתית שטובות עבורו ערב כל מערכת בחירות, אז הוא מצחצח ומחדד את הקשית שאיתה הוא לוגם את המנדטים הסרוגים.
ככה לפי נתניהו, לאנשי הציונות הדתית, אסור לעסוק בנושאים כלליים. אבל למי כן? ליעקב ליצמן שהופקד לעשור את התיק החשוב ביותר לבריאות? לאריה דרעי ה''לא מגזרי'', שהורשע בעקבות מעשיו במשרד הפנים והוחזר לשם על ידי נתניהו רק על מנת להיחקר שוב?
אצל עסקני הציבור החרדי מפקיד נתניהו פעם אחר פעם תיקים חשובים, את כל תחומי הדת והמדינה ומאות מיליוני שקלים. לשיטתו, דווקא דרעי וליצמן צריכים לטפל באתגרים "הלאומיים" וראויים לעסוק בהובלת הממשלה אף שפעם אחר פעם הם מתגלים כמי שדואגים אך ורק למגזר ששלח אותם (ע''ע הכספים הקואליציוניים וחוק הגיוס).
למי אסור לחרוג מגבולות הגזרה המגזריים? מי צריכים להישאר קטנים וכנועים? אנשי הציונות הדתית, דווקא הם צריכים להישאר בצד בזמן שהחרדים יושבים על ההגה. פסק דין מבית בלפור.
בעוד נתניהו מנהל משא ומתן עם מפלגת העבודה ונותן לשלושת נציגיה המפורקים שלושה תיקים בעלי השפעה, עם נאמניו מימינה הוא בקושי טרח לדבר. בינתיים הוא מכר את כל האידיאולוגיה הסרוגה - מהמשפטים והכלכלה ועד האחריות על התיישבות בנגב.
לו השכילו אנשי הציונות הדתית לשבת עם בני גנץ במוצאי יום הבחירות בספטמבר, ולסגור לו קואליציה, הם היו מקבלים את כל ההשפעה והתיקים שבהם חפץ לבם – משפטים, חינוך ומלחמה, ועל הדרך היו משפיעים על השירות הציבורי, המכללות הדתיות, שינוי יחסי דת ומדינה והפסקת השליטה החרדית בנושא. לו עשו זאת, הדברים היו נראים אחרת היום. בפוליטיקה, מי שסוגר קואליציה שווה הרבה מעבר לכוחו האמיתי. ע''ע יועז הנדל וצבי האוזר.
לנבחרי הציונות הדתית יש אשמה לא מבוטלת בדבר. החל מהתמיכה האוטומטית בנתניהו ועד המיאוס הציבורי מארבעה ראשי מפלגות שכל אחד מהם בטוח שהוא הראוי להנהיג מפלגה בת ששה מנדטים.
עוד לא ברור אם ימינה אכן הולכת לאופוזיציה. אבל דבר אחד צריך להיות ברור לכל אנשי הציונות הדתית ולנבחריהם: התלות והמחויבות האוטומטית לנתניהו חייבת להסתיים. הכיס של נתניהו מעולם לא היה נעים, והיום יותר מתמיד אין שום סיבה להישאר בו.
