מכירת החיסול של סוף העונה
יכול להיות גלעד ארדן מתאים לשמש שגריר ישראל בוושינגטון, יכול להיות שהוא גם יכול למלא את תפקיד שגריר ישראל לאו"ם.
רק שהשאלה היא למה הוא צריך למלא את שני התפקידים האלו. או בניסוח אחר: מה אפשר להבין מהעובדה שלשני התפקידים האלה לא צריך יותר מאדם אחד? האם זה אומר שכעת כל אחד מהתפקידים האלה לא מצריך יותר משגריר בחצי משרה? שהעובדה שעד כה כיהנו שני שגרירים הייתה בזבוז משאבים עם לשכות כפולות, על כל המשתמע מכך? או שמא, במסגרת הרכבת הפאזל, במטרה לפנות את משרד ביטחון הפנים ועל הדרך לרצות את ארדן – שאגב יוצא לארה"ב רק לשנה וחצי – זו הייתה ברירת המחדל? ושכך, בעצם עובדת השיטה כולה במה שנוגע להרכבת הממשלה הנוכחית הסובלת מאינפלציה קשה של תיקים, ועוד יותר מזה – הרבה יותר מזה, אם לדייק – מאינפלציה של מועמדים שצריך לרצות?
וארדן, כמובן, הוא רק דוגמה אחת. תיק השיכון, למשל, שאותו יקבל יעקב ליצמן. ולא סתם תיק שיכון, אלא תיק שיכון מורחב שאליו תעבור רשות מקרקעי ישראל, שהייתה כפופה, בקדנציה האחרונה, למשרד האוצר. כלומר, מי שנכשל בהתמודדות עם אחד התיקים היותר רגישים, תיק הבריאות, יוכל עכשיו, במסגרת חלוקה מופרכת שוברת שיאים, לקבל תיק הנוגע לבעיה לא פחות אקוטית בישראל – בעיית הדיור.
אז נכון, זו לא תהיה הפעם הראשונה ששיקולים קואליציוניים, אם כי לא רק, הובילו למינויים הזויים. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, למשל, בחר לשבץ את שלמה בן עמי, פרופסור להיסטוריה, בתפקיד השר לביטחון הפנים; והאהוד השני, אולמרט, מינה את עמיר פרץ לשר המלחמה כפיצוי על כך שתיק האוצר, שאליו כיוון פרץ, ניתן לאברהם הירשזון – שלא רק שלא סיים את הקדנציה שלו, אלא שגם נשלח לכלא. ומה שניתן לומר על כך הוא שלא רק ששניהם, בן עמי ופרץ, נכשלו בתפקידם, ולא רק שהתברר שהישראלים שילמו מחיר יקר על העניין בשעת אמת, אלא שמה ששני השותפים להרכבת הפאזל יכולים היו ללמוד מהניסיון, זה ששיבוץ מופרך לא רק מעורר חשד לזלזול במשרדים אלא מביא גם לאובדן האמון ולפגיעה באינטרס הציבורי.
החלוקה המופרכת הזו הא לא רק מקוממת, היא גם הרסנית. הרסנית, כי הכמות מלמדת על האיכות, וזה נכון גם אם מבינים שיש אילוצים קואליציוניים ושכך עובדת השיטה.
