נתניהו והמציאות האבודה

הוא לא סופר אותם. הם שותקים. הוא דורש שיגנו עליו בכל כלי התקשורת. הם עושים זאת בחירוף נפש. הוא פוגע בהם. הם אומרים שזה גשם. הוא הפך את הליכוד למפלגה שלו, נכס פרטי הקרוי על שמו.

הם עונים אמן. הציניות שלו. העלבון שלהם. הוא עושה כרצונו. יושב כמו אמן המפעיל בובות על חוט, מביט בנחת על נתיניו. העיקר שאיכשהו הכל יסתדר לו בסוף.

מין פאזל משוגע כזה שבו הוא מפרק מפלגות, מפצל את המפה הפוליטית, מחלק משרות, מבטיח לשני שרים את אותו התיק בתקווה שבסוף זה יסתדר, וכשמישהו מתקומם - מוציא מהשרוול דיל אחר, רק שלא יתמוטט כל המבנה שהקים כדי לשמור על מקומו שלו. קיום הבטחות, רגשות, מיקום ברשימה, הצלחה בתפקיד? מה לו ולכל אלה. אלה לא מעניינים אותו.

ולבסוף, בנט, שקד וסמוטריץ' פתאום התעוררו. לא אמרו מילה על נושאים עקרוניים או אידיאולוגיים כאשר עלו על סדר היום. נתנו לו גיבוי מוחלט, התראיינו על פי דפי מסרים שהעבירו להם, או שתקו - על פי הוראה מלמעלה, מהבוס. קיוו שבבוא היום זה יועיל להם כשתגיע עת חלוקת השלל.

ככל שהשנים חולפות, שוב ושוב התנהלותו של נתניהו הפכה בעייתית יותר ויותר, הוא הולך ומתנתק מקרקע המציאות. הוא בנה לעצמו אימפריה פרטית, והקיף עצמו באומרי ואומרות הן. הוא מגובה בעדת מעריצים שמשתיקים כל ביקורת. כל מי שהעז להרים ראש, לחלוק על גדולתו של המנהיג, על אמירותיו, על דרכו - אחד דינו: להיות מסולק מעל הדרך.

נתניהו הצעיר הגיע מארה"ב עם אנגלית מצויינת וכל מיני טריקים אמריקניים. אף הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה הסתיימה באקורדים צורמים ובתבוסה לאהוד ברק אחרי שלוש שנים, זו הייתה שאלה של זמן עד שיחזור.

ומאז שחזר ב-2009 לראשות הממשלה - הוא שם. לא זז מבלפור. אילו מתבקש לציין את קו השינוי שחל בו, אין ספק שמדובר בניצחון שלו, למרות כל התחזיות, ב-2015. ניצחון זה הביא את נתניהו ומשפחתו למקום אחר. למקום שבו התחילו להאמין כי הם כמו מלך צרפת לואי ה-14, הם אנשי המלוכה האבסולוטית.

כעת ישראל עם למעלה ממיליון מובטלים. אבל זה לא מעניין. רק עוד משרד לענייני כלום, ועוד אחד לענייני שום דבר, ומי יודע כמה סגנים. אחרי השר המקשר בין הממשלה לכנסת, אולי הגיע הזמן למנות שר שיקשר בין הממשלה למציאות.