משפחת התאבון החזירי
הרעיון להעביר לפוליטיקאים — ועדת משנה של ועדת הכספים — את ההכרעות בעניין הוצאות מעון ראש הממשלה הוא שלב נוסף במעברה של ישראל לקיסרות.
ואם המעבר הזה כבר מתרחש בתודעת חלקים גדולים מהציבור, מדוע לא להחיל אותו גם על הפינוקים הכספיים שראוי להרעיף על הקיסר. ובשלב הראשון - להעיף את הנודניקים האלה, שומרי הסף המקצועיים, ולהעביר לחתולים הפוליטיים את הפיקוח על השמנת.
אין גִזרה שכה משוועת להפרדת רשויות כמו ההפרדה בין משפחת נתניהו לעטינים הממלכתיים. הפרדה שבמרכזה פיקוח על ההטבות שדורשת לעצמה המשפחה מהממשלה, שמבטאות תיאבון נצלני על גבול החזירי. הן בלתי נגמרות, הן יצירתיות, והן צצות לעתים קרובות. מטוס פרטי, ארוחות שף, החזרי מס. נדמה שמחלקה עלומה פועלת בתוככי בלפור ותפקידה הבלעדי הוא לייצר עוד ועוד רעיונות ודרישות. מחלקת הב־הב.
הרקע העמוק הוא סדר היום התודעתי של בנימין נתניהו שמציג קורבנות תמידית. הוא קורבן למזימות התקשורת ומערכת המשפט, והוא גם קורבן תמידי לאי ההוקרה והכרת התודה של ישראל לפועלו למענה.
והקורבנות ה"כלכלית" הזו מחפשת כל הזמן השלמות הכנסה שמגיעות מדי פעם לחקירות פליליות ואף לכתבי אישום. תיק עמדי, ביבי־טורס, תיקי המעונות, תיק 1000, עד סוף הרשימה הארוכה.
עם הבולמוס הזה מתקשה הרגולציה להתמודד. ועכשיו נתניהו "גומל" במס תמורת מס ומציב את הדרישה להחזרים של המס ששילם על הרכב שמועמד לרשותו.
בדיוק כמו האסטרטגיה בכתבי האישום. שם הוא מטיח בישראל — אתם טוענים שאני מושחת, אני טוען שהפרקליטות והיועץ המשפטי מושחתים. וכך גם עכשיו — אתם דורשים ממני לשלם מס, אני דורש שאתם תחזירו לי מס. ועכשיו, אחרי שהחוק של מיקי זוהר פטר אותו מלשלם מס על הוצאות מ־2018, הוא מבקש לפטור את עצמו מעולם של שומרי סף מקצועיים.
החטא הקדמון הוא הערבוב בין הפרטי לציבורי. כשבתי ראשי הממשלה הפרטיים היו דירות ולא קיסריה הקיסרית; כשראשי הממשלה לא הטילו כל הוצאה פרטית או התמקחו על החזרי מס - אז פרצת הערבוב הזה, החור שמזמין את החמדן, לא התנפצו כך על סדר היום הציבורי והמשפטי.
הפרשות האינסופיות האלה — בין שמקורם בתיאבון חזירי או בתחושת קורבנות כלכלית אמיתית — יתקבעו כ"מורשת" שמייחדת את שלטונה של משפחת נתניהו. נתניהו נושא עיניו למורשת אחרת, של הסיפוח. המשותף לשניהם הוא המחיר שישלם בסופו של דבר הציבור.
