קואליציית הזמן השאול
הקרבות האחרונים סביב הפגנות בלפור - ולא רק - חשפו שוב עד כמה ניהול משבר הקורונה של שני הצדדים בממשלה מתובל היטב בשיקולים פוליטיים צופים פני העתיד הקרוב: בחירות אפשריות.
רבים מחברי מפלגת כחול לבן רק יבקשו לשכוח את הרגע שבו הצביעו (רובם ככולם) בעד חוק שאוסר הפגנות נגד נתניהו, הוא אירוע כל כך חריג מבחינת האלקטורט של כחול לבן, מקביל בחריגותו למצב שבו חברי ימינה יצביעו בעד פינוי ישובים כחלק ממחויבות קואליציונית. זה כמובן לא יקרה.
מבלי להשוות בין האירועים עצמם, בשני המקרים הנזק התדמיתי גדול מאוד בתוך המחנה, וההצבעה נתפסת בעייתית במיוחד.
כשפורמים את אירועי ההפגנות, רבים מחברי הכנסת בכחול לבן דווקא סבורים שההתקהלות עצמה היא מסר בעייתי לציבור, מעבר לסיכון הבריאותי הקיים. אלא שהקושי לתמוך במגבלה ולהסביר זאת גדול, משום שאותם ח"כים גם משוכנעים שמטרת העל של נתניהו היא לרסק את המחאה בדרכים כאלה ואחרות עד לבחירות או לאחריהן. ולזה קשה להם להסכים. לכן, לא בלב קל יצאו לתמוך במהלך שאת תוצאתו הגדיר השר יזהר שי "נפלנו בפח שטמנו לנו".
במפלגתו של גנץ מבינים שמדובר בקואליציה שפועלת על זמן שאול. שהמפלגה במצבה כבר לא נמצאת במצב של גיוס לקוחות, או במקרה זה מצביעים, אלא יותר במצב של שימור לקוחות. וזו, ברור לכולם, משימה קשה בהרבה. בטח כשהשותף העסקי הוא נתניהו.
העיסוק האובססיבי של נתניהו בהפגנות אינו העצם היחידה בגרונם של אנשי כחול לבן. נותרה שם גם ההתקוטטות הבלתי פוסקת עם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, סביב אירועי הנבצרות ובכלל דבריו של מנדלבליט פתחו אירוע חדש. הוא נשמע כמי שלא מוריד מסדר היום את עניין הנבצרות. בליכוד מיהרו לתקוף בחריפות.
במערכת הפוליטית דווקא פירשו אחרת. פרשנות אחת מוצעת היא שהסיפור אינו הנבצרות, אלא הרצון לדחוק את נתניהו לחתום על מסמך ניגוד העניינים שממנו הוא מתחמק בינתיים.
השנייה: שמנדלבליט מחלק את אירוע הנבצרות לשניים. נבצרות טכנית - במסגרתה ראש הממשלה עסוק במשפט ואין לו זמן לעסוק במדינה; ונבצרות מהותית - במסגרתה דווקא יש לו זמן, אבל הוא מכפיף את הממשלה לשיקוליו הפרטיים. לשם, הציעו, מנדלבליט רומז.
יש הטוענים שבשבועיים האחרונים הוכח שנתניהו מוכן לפגוע בתפקוד המשק ובבעלי העסקים רק כדי להפסיק הפגנות - וזה יכול להתפרש כמצב של אי תפקוד מהותי.
בעבר הלא רחוק היו החרדים שקי החבטות שכולם נהנו להכות בהם בדרך להשגת עוד מנדטים מהמרכז-שמאל. טומי לפיד עשה מזה קריירה, כך גם בנו בתחילת הדרך. על הזכות לחבוט בחרדים התחרו פוליטיקאים רבים לאורך השנים, אבל נראה שבעת האחרונה משהו השתנה.
הדומיננטיות הפוליטית של החרדים, והעובדה שהפכו עצמם לשחקן שבלעדיו כמעט לא ניתן להרכיב ממשלה, גורמים לגדולי תוקפים בעבר (יאיר לפיד למשל) לשתוק גם נוכח מה שנראה כמחדל ענק בקהילות חרדיות בקורונה.
בעוד התחלואה במגזר גואה, הרבה מכפי חלקם היחסי של החרדים באוכלוסייה, לפיד (שבאחרונה אפילו הגן על החרדים מפני מרצ), גנץ ושאר הפוליטיקאים מהמרכז-שמאל מעלימים עין פוליטית. שום מילה על ההנהגה שנלחמה נגד ההפגנות אבל לא הצליחה להעביר את המסר בחלק מהקהילות. מדובר בחישוב פוליטי קר ובמהפך של ממש: פעם היו תוקפים את החרדים גם כשלא הייתה סיבה, היום לא תוקפים אותם גם כשיש סיבה.
