הפוסל במומו פוסל
"נפל פגם", קבעו השופטים במשפטו של בנימין נתניהו. ובכן, זה לא נשמע טוב. קודם כל כי פגם לא נופל, מישהו מפיל אותו. ומי שהפיל את הפגם זה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט והפרקליטות, אז בראשות שי ניצן.
וכך כתבו שלושת השופטים, רבקה פרידמן-פלדמן היושבת בראש ההרכב, משה בר-עם ועודד שחם: "בנסיבות שבהן ניתנה הסכמת היועץ, ככל שניתנה, על דרך תיעוד האישור לפתיחה בחקירה שלא בדרך של אישור בכתב, נפל פגם בהתנהלות היועץ".
במילים אחרות, משפטנים בכירים, משפטני-על, שמה שמצופה מהם הוא שדבר לא ייפול מידיהם, לא פגם, לא חצי פגם ואפילו לא שמינית פגם – לא עשו את מלאכתם כראוי. בטח ובטח כשמדובר באיש ציבור שכבר נכתב בלי סוף על הזהירות המתבקשת במקרים כגון אלו בשל המשמעות הנגזרת מכך.
זה מטריד מאוד, וזה צריך להטריד גם את מי שמאמין, ובצדק, שמערכת אכיפת החוק צריכה להיות עיוורת לכיסא שעליו יושב החשוד. זו לא תקלה טכנית, זה לא פקשוש פרוצדורלי, ומי שהיו צריכים לדעת את זה טוב מכולם הם מי שאחראים לפגם. אלו שתחילה טענו שהם כלל לא חייבים להציג את האישור, אחר כך סיפקו מסמכים מושחרים שלא ניתן היה להבין מה בדיוק יש בהם, שלא לומר, אין בהם, ועד ההודאה הסופית כי האישור ניתן בעל פה.
זה לא אומר, כמובן, שנתניהו חף מפשע. זה גם לא אומר שהוא אשם. זה רק אומר שהאופן שבו מתנהלים הדברים, יוצר תחושת אי-נוחות גדולה. זאת, גם משום שזו לא הפעם הראשונה שפגמים מהסוג הזה נחשפים בכל מה שנוגע לפרקליטות. שורה ארוכה מאוד של כשלים בהתנהלות הפרקליטות מלמדת שיש צורך לברר איך העסק הזה עובד שם.
"נפעל ללא מורא", הבטיח מנדלבליט, והוסיף כי "כל ניסיון לייחס שיקול לא ענייני לרשויות החוק הוא מופרך". אמירה חשובה לכל הדעות, לא בגלל נתניהו, אלא למרות נתניהו. חשובה כי עליה בדיוק נשען אמון הציבור במערכת: שהיא אכן פועלת ללא מורא, ושאכן שיקולים שאינם ממין העניין אינם משתרבבים לתהליך. ולא פחות חשוב, שדבר אינו נופל בדרך. לא פגם, לא מום ולא רבב.
