בעיית מי יעמוד בראש

יש הסבורים שהפלונטר הפוליטי המייאש נובע מדילמת כן/לא ביבי, אולם לאמיתו של דבר מדובר בשיקוף של בעיית עומק, דרך ללא מוצא שאליה נקלעה החברה הישראלית אחרי שאיבדה את החזונות שהניעו אותה בעבר והיו למארגנים של הזרמים הפוליטיים השונים.

מנקודת מבט פוליטית, המשבר נובע ממספר רב מדי של מפלגות מפוצלות שלא מצליחות להתאחד לעבודה משותפת. אולם באופן פרדוקסלי, מנקודת מבט אידיאולוגית הבעיה דווקא הפוכה. יש מפלגות רבות מדי שאין ביניהן הבדלים אידיאולוגיים אלא רק יריבות פרסונלית; מאבקים שכל כולם אישיים הופכים להיות משחק סכום אפס שלא מאפשר בניית גשר בין הצדדים השונים.

בחינת המפלגות היהודיות הציוניות מעלה כי אמנם בשוליים מימין ומשמאל יש שני מוקדים אידיאולוגיים ברורים המשמשים בית למיעוט קטן: מצד אחד מפלגת הציונות הדתית (שישה מנדטים), המבטאת את רוח תנועת גוש אמונים ההיסטורית. מצד שני מפלגות מרצ והעבודה (13 מנדטים), הממשיכות לשאת את רוח תנועת שלום עכשיו.

אולם בתווך חונה קהל עצום של מצביעים, רוב הבית (75 מנדטים), המתפרשים על פני שלל מפלגות – הליכוד, יש עתיד, כחול לבן, ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו – אשר גם עם מיקרוסקופ משוכלל קשה להבחין בהבדלים אידיאולוגיים ביניהן.

בניסוי לבחון את התפיסות של בנימין נתניהו, יאיר לפיד, בני גנץ, נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן בתחומי כלכלה וחברה, יחסי חוץ וביטחון וגבולות. לא יימצא ביניהן שמץ של הבדל. התחרות נסובה אך ורק על השאלה מי יעמוד בראש. הן מבחינת תפיסותיהן הביטחוניות והן מבחינת השקפותיהן הכלכליות-חברתיות - מפלגות אלה כולן שייכות אל התווך שבין המרכז לבין הימין הרך (הסוגייה היחידה שבה הן חלוקות היא היחס אל בתי המשפט, הפרקליטות ושאר שומרי הסף).

תופעה זו, של תום הוויכוח האידיאולוגי והפיכתו לעניין פרסונלי טהור, מבטאת את שקיעת החזונות שהניעו את החברה הישראלית לאורך שנותיה. שני החזונות שהניעו אותה בעשורים האחרונים – חלוקת השטחים מחד "ישראל השלמה" מאידך – אבדה הרלוונטיות עבור רוב החברה הישראלית. הוא הדין לגבי הפולמוסים הקלאסיים בתחומי כלכלה-וחברה בין תנועת העבודה ההיסטורית לבין תנועת החירות.

ולבסוף, גם בתחום יחסי דת ומדינה אין הבדלים משמעותיים בין המפלגות השונות המהוות את המרכז הישראלי (למעט ישראל ביתנו), אשר נזהרות מלהזדהות כמפלגות דתיות או כמפלגות חילוניות, אלא מבקשות לחסות בצל המרחב העמום בין שתי הזהויות.

מצב דברים זה אינו בר-קיימא. חברה נטולת חזונות המניעים אותה נגזר עליה להתרוקן מתוכן. לא נותרים לה אלא המאבקים הפרסונליים בין מנהיגים מגלומניים המלאים מעצמם עד אפס מקום.