הדילמה של בנט

המשבר המשמעותי הגדול שאיתו מתמודד נפתלי בנט עשוי לחרוץ את גורלו הפוליטי. ראש הממשלה ה־13 של ישראל לא מיהר בקבלת החלטות כשהסתמן שזן דלתא התפשט במהירות.

הביקורת עליו גאתה, אבל בנט רצה לשמוע עוד ועוד דעות. בינתיים המספרים האמירו, ופרופ' גבי ברבש שב למושבו הקבוע באולפנים. בנט קיבל החלטה "אסטרטגית" – להשאיר את ישראל פתוחה, ולהתחיל להרגיל את בני האדם לחיים לצד הקורונה. משלב של "להדביר", שבו דגל קודמו בתפקיד, עבר בנט למדיניות של "להכיל". את ההחלטה על החיסון השלישי הוא קיבל לאחר שנועץ בשורה של מומחי משרד הבריאות, במנכ"ל נחמן אש ובשר ניצן הורוביץ, אבל מבלי שהביא זאת לדיון או להצבעה בממשלה.

שמונה שבועות אחרי כינון הממשלה של ישראל, נראים המכשולים הראשונים שאיתם היה צריך להתמודד – כמו מצעד הדגלים בעיר הקודש או סוגיית פינוי חאן אל־אחמר – כמשחק ילדים לעומת המשבר החמור באמת. בנט ואנשיו מבינים שאחרי שמתח במשך שנה ביקורת על בנימין נתניהו בניהול משבר הקורונה, הוא מוכרח להציג ניהול אחר. בכך ובתוצאות המשבר הוא ייבחן. ועל כך יוכל להיבנות (או ליפול).

עמדת הפתיחה שלו כראש ממשלה הייתה לא פשוטה, בלשון המעטה. הוא הגיע לתפקיד כראש סיעה מצומקת בת שישה חברים. ארבעה מעמיתיו לממשלה רואים את עצמם מתאימים ממנו לעמוד בראשה. הוא סילק מהשלטון מפלגה בת 30 מנדטים ושלח אותה לאופוזיציה. בנט מצטייר לעיתים כ"חניך התורן" של ממשלתו. אבל למרות תנאי הפתיחה הקשים, הוא נחוש בדעתו להצליח.

שרי ממשלתו הבחינו מיד עם כינון הממשלה, שהעומד בראשם חותר להיות הסתירה והניגוד המוחלט לקודמו. אם שלטונו של נתניהו, לפחות בחמש השנים האחרונות, התאפיין בזלזול מופגן בשריו, בנטילת קרדיט מכל מי שהצליח ובמתן תחושה – להם ולציבור – שבממשלה יש למעשה אדם אחד, בנט מפגין גישה הפוכה. הוא מרבה להקשיב לשרים ולשאול את דעתם, ולא מפסיק לציין אותם בפומבי ולשבח אותם. לעיתים זה נראה אפילו מוגזם. אבל בנט עושה זאת באופן מחושב. הוא יודע שהוא תלוי בכל אחת ואחד מהם. ממרב מיכאלי ועד אביגדור ליברמן. כל ראש מפלגה שיימאס לו להיות בממשלה, יוכל להוביל לבחירות. ובמקרה של גנץ – יוכל להוביל לממשלה חדשה עם נתניהו ובלי בחירות. אבל לא רק החישוב הפוליטי הקר מדריך את בנט, אלא גם ההבנה שאחרי 12 שנות שלטון נתניהו הוא מוכרח להפגין משהו אחר. ולדבר האחר הזה קוראים, בפשטות, מחמאה.