הסיפור השקרי של השב"כ

לאחר שצעיר יהודי הותקף ביפו במהלך אירועי מאי, השב"כ עצר שלושה צעירים פלסטינים, ובחקירה במתקני הארגון הם הודו במעשה והוגש נגדם כתב אישום.

סרטונים שנחשפו על ידי עורך הדין שלהם הראו שהם הגיעו למקום אחרי סיום האירוע, ובשבוע שעבר החליטה הפרקליטות למחוק את כתב האישום נגדם, אחרי שכבר ישבו חודשים ארוכים במעצר. במלים פשוטות, שב"כ סיפר סיפור יפה ומשכנע, שכמעט הכניס שלושה צעירים לשנים ארוכות בכלא, רק שהוא לא היה אמת.

האירוע הזה התרחש בתוך הקו הירוק. הנאשמים הם אזרחים, הפרקליטות היא אזרחית ובית המשפט הוא אזרחי. בסיטואציה הזו אפשר היה – אמנם בקושי רב אבל אפשר – לערער את הסיפור השקרי של שב"כ. מנגד, מעבר לקו הירוק, לשב"כ יש בלעדיות כמעט מוחלטת על הסיפור, בוודאי מבחינת הציבור הישראלי. הוא עוצר, הוא חוקר, הוא מגיש את תמציות הממצאים שלו לבתי משפט צבאיים, ואלה מרשיעים. שיעור ההרשעות בבתי הדין הצבאיים עומד על 99.7%. שב"כ מספר, בתי הדין הצבאיים מאמינים, וכך גם הציבור הישראלי. זה אמור להיות גם גורלם של ששת ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים שבני גנץ טען שהם לאחרונה "ארגוני טרור".

אלא שהפעם זה קצת פחות פשוט, בעיקר משום שלא את הציבור הישראלי ניסו גנץ ושב"כ לשכנע. הוא משוכנע מראש. מאחר שהארגונים הללו נהנים ממימון נדיב ממדינות ומקרנות באירופה, ישראל הייתה צריכה לשכנע קודם כל אותן שהארגונים האלה - כולל ארגונים ותיקים ובעלי שם בינלאומי כמו "אל-חק", "א-דמיר" ו"האגודה הבינלאומית להגנה על ילדים - סניף פלסטין" – שייכים לחזית העממית ותומכים בטרור. לצורך הזה טרח שב"כ והכין דו"ח בן 74 עמודים, באנגלית, ושלח אותו בתחילת מאי למדינות אירופה תחת הכותרת: "תוצאות החקירה: המימון הזר לחזית העממית דרך רשת של ארגוני 'חברה אזרחית'".

אבל האירופאים לא התרשמו מהמסמך. השרה לפיתוח כלכלי של בלגיה, מרים קיטיר, אמרה בפרלמנט, בתרגום חופשי - קראנו אותו, בדקנו באופן עצמאי את הממצאים והגענו למסקנה שאין בו "שום ראיות קונקרטיות" לכך שיש קשר בין הארגונים האלה ובין החזית העממית ופעילות טרור. דברים כמעט זהים אמרה סיגריד קאג, עד לאחרונה שרת החוץ של הולנד, שנחשבת לאחת המדינות האוהדות לישראל במערב אירופה.

קריאה חטופה במסמך הזה שכתב שב"כ ונשלח לאירופאים מסבירה למה הם לא שכנעו את האירופאים: אילו עיתונאי היה שולח תחקיר המנסה להוכיח האשמות כה כבדות בהתבסס על ראיות כה דלות, שום כלי תקשורת לא היה שוקל אפילו לפרסם אותו. בפרפראזה על דבריו של ראש הממשלה לשעבר: אין בהם כלום כי (אולי) לא היה כלום.

הארגונים הפלסטיניים, וגם פעילי שמאל ישראלים לא מעטים, משוכנעים שהסיבה האמיתית לפעולה של גנץ היא אישית: הארגונים האלה הגישו חומרים נגדו לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, ויש לו אינטרס לעשות להם דה-לגיטימציה. אבל גם אם לא נקבל את ההנחה הזו, ברור שכדי ללכת למהלך כל כך רדיקלי נגד ארגונים המשמשים כשלד המרכזי של החברה האזרחית הפלסטינית – כולל בהתנגדות לצעדים של אבו מאזן והרשות הפלסטינית – אי אפשר להסתפק בסיפורים, אפילו אם שב"כ מספר אותם. צריך עובדות. ולישראל, לפחות במה שהציגה עד כה, אין עובדות כאלה.