הסטטוס הוויראלי של מ"נאשם" ל"מאשים"

בעוד שבוע יציין הרב אריה דרעי את יום הולדתו ה-62, ונראה שיש לו כמה סיבות טובות לחגוג את האירוע ולהודות לבורא עולם שהביאו עד הלום: שבע השנים הרעות של עינוי הדין באו לקיצן, חרב החשד בכוונת זדון הוסרה מעל צווארו, ועסקת הטיעון שנחתמה קיבלה את הכשר בית המשפט. עבירת הקלון נחסכה ממנו באמצעים פרלמנטריים, והאישומים בדבר מעורבות בתרמית של רשות המסים נמחקו לתמיד מקורות חייו.

 "העבירות של הנאשם פסיביות", ו"הנאשם נמצא בחלקו התחתון של מתחתם העונש" הם אחדים מהניסוחים המקלים של השופט שמואל הרבסט, שאף איבחן כי דרעי "לא היה אקטיבי בקרימינליות".

אין צורך להיות מצביעי ש"ס כדי להיות מסוגלים לפרגן לדרעי על המתנה המשמחת ביותר שקיבל לרגל יום הולדתו – סגירת התיק נגד רעייתו יפה. כל מי שבליבו חמלה אנושית פשוטה, זיהה את הכאב על פניה של האישה האצילית שנושאת משך שנים על גבה את עול קיום מצוות "כבוד בעלה" – ונוקתה השבוע סופית מהאשמות קשות שהוטחו נגדה בחדרי חקירות.

בשעות הראשונות לאחר הקראת פסק הדין, עדיין נדמה היה שדרעי מרכין את ראשו בעֲנָוָה  לנוכח הרגע הגדול: "אין כשמחת התרת הספקות", אמר בחיוך מאושר ופיזר סביבו קורטוב של ממלכתיות בניחוח הוקרה למערכת המשפט. אלא שאז הגיע נאומו בכנסת ביום (רביעי) והוכיח שדבר לא השתנה בממלכת התודעה של דרעי - ברצותו הוא אריה לצד נתניהו וברצותו הוא נאשם שנרדף על ידי כנופיית שלטון החוק.

תוך פחות מיממה הוא חזר להרגלים הישנים, דוהר בפראות מספסל הנאשמים אל דוכן הכנסת, הופך סטטוס מ"נאשם" ל"מאשים", מבעל נכסים אמיד לנציג השקופים, מאמירת ווידוי אישי "עוויתי, חטאתי, פשעתי" לתוכחה פראית נגד אותה מערכת שהפגינה כלפיו את מידת האיזון והרחמים.

מי ששמע את נאומו לא הבחין בחרטה או בחשבון נפש, וגם לא בנימה של התנצלות בפני קהל הבוחרים שאותו גרר אחריו לחנייה ארוכת טווח בחניון של האופוזיציה, או בפני קהל הבוחרות שאינן מורשות עדיין לדרוך בהיכלות פוליטיים. דרעי חזר לטקסטים הישנים שהצליחו פעם לשכנע המוני מנדטים בכך שהם שקופים, הוא רק לא לקח בחשבון שהיום כולם כבר יודעים מהו בערך היקף הנכסים שלו, כולל רבים ממצביעיו ששקועים במציאות חסרת אופק ונטולת לימודי ליבה.

דרעי של 2022 הוא בסך הכל דגם משודרג ומשויף של הפוליטיקאי שתמיד היה. נאומו בכנסת היה מופת של בזבוז אמפתיה ציבורית, שימוש מאכזב באשראי הגדול שנצבר לזכותו כשר פנים, זילות כואבת של מצב המוחלשים. חשומה מבית אבא לא הייתה שם, גם לא צניעות של מי שניצל בעור שיניו מפרשה מביכה, רק שימוש ציני בגורלו האישי המר, השוואה דמגוגית בינו – נציג השררה מרובה הקשרים - לבין מצביעיו מהפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות, וכמובן אותו ערפול תמידי בין חזקים לחלשים לאורו הוביל אותם עד כה.