גל השערוריות ההומה

אף הצהרה לא תהיה מופרזת כדי לתאר את עוצמת ההלם שאחזה במערכות השלטוניות בישראל. בדרך כלל, הביטוי "רעידת אדמה" הוא קלישאה.

אף הצהרה לא תהיה מופרזת כדי לתאר את עוצמת ההלם שאחזה במערכות השלטוניות בישראל. בדרך כלל, הביטוי "רעידת אדמה" הוא קלישאה. לא הפעם. הכותרת בכלכליסט תיארה מציאות סיוטית, אוטוריטרית, שבה המשטרה מצותתת ועוקבת אחרי מי שבא לה, מכל סיבה שהיא: החל ממנכ"לית של משרד המשפטים, גורם אכיפה שמצוי מעל המשטרה, דרך מנכ"לית של משרד התחבורה כי דיברה עם עיתונאים, דרך משפחתו של ראש הממשלה המכהן, ראשי ערים, פעילים במחאת האתיופים, בעצם כל אחד.

והכול, לפי הדיווח של חושף הפרשה, העיתונאי תומר גנון, ללא צו משופט. איך אמורים לחוש אזרחים כאשר הם יודעים שבלחיצת כפתור, וללא כל שיקול דעת, ללא חשד סביר וצו של בית המשפט, חייהם הפרטיים יכולים היו להפוך לרמיסה? שרי הממשלה והפוליטיקאים האחרים נזעקו כדי להגיב לפרסום, עדיף שישתקו. הם נבחרו בדיוק כדי לוודא שדברים מסוג זה לא מתרחשים. איפה הם היו כל השנים האלה?

והדבר המדהים ביותר בפרשייה הזו עכשיו, כמו לפני שלושה שבועות, המשטרה והממשלה אומרות שאינן מוצאות כל קצה חוט. שהן אינן מבינות מה קרה, ולא יכולות לאמת באורח עצמאי את הפרטים של ההתרחשויות הנרחבות האלה שאירעו, לפי הפרסומים, בעשור שעבר. אף אחד בצמרת המשטרה הנוכחית (להבדיל מאלה שהורו לכאורה על המהלכים האלה), המשרד ל"בטחון פנים" ומשרד המשפטים לא מצליח למצוא את המסמכים והראיות שמראות את ההאזנות הללו. לכן הם אובדי עצות.

בהנחה שהפרטים נכונים, השאלה הפשוטה, המהדהדת והפלילית היא זו: מי נתן את ההוראות, מי ביצע את ההאזנות הבלתי חוקיות הללו. זה עניין מובן מאליו שוועדת הבדיקה שהוקמה במשרד המשפטים בתמיכת השר עומר בר-לב – שרק ביום שישי האחרון הודה בריאיון שהיו מעשים שנעשו שלא כדין.

שום בדיקה פנימית לא תועיל יותר. השאלה היחידה היא האם להקים ועדת חקירה ממשלתית או ממלכתית כדי לבדוק את הפרשה. בר-לב אמנם כבר הכריז כי יפעל להקים ועדה ממשלתית עם סמכויות חקירה נרחבות של ועדה ממלכתית - אך כך או כך זה לא מספיק.

אבל יש משהו עמוק יותר שמבעבע מהסיפור הזה, שהולך ומתפתח כבר כמה שבועות. ראו מה קרה: הממסד השלטוני הישראלי פיתח כלים אדירים כדי להילחם ב"אויבים". ברבות הזמן, הכלים הופעלו על פלסטינים באורח נרחב ביותר, גם אלה שמתנגדים לכיבוש ללא אלימות. התפיסה מאחורי הכלים הטכנולוגיים הללו עברה הפרטה, פותחה מחדש בשוק הפרטי, והפכה להיות תוכנה כמו פגסוס, וחברה כמו NSO. התוכנות הפכו להיות ענף ייצוא ביטחוני, שוחררו כמתנות מדיניות של ממשלת נתניהו, הופנו נגד מתנגדי משטר במדינות אחרות, וגם נגד עיתונאים שנרצחו; והדולרים זרמו לשלטונות ישראל. כעת מתברר שאותם כלים הופנו באורח המוני נגד אזרחים ישראלים, פוליטיקאים, אנשי מנהל ציבורי, פעילי מחאה, עיתונאים. באמת בושה וחרפה.