העימות האידיאולוגי בפוליטיקה הישראלית
במשך כשנתיים וחצי הייתה הפוליטיקה הישראלית נתונה בקיפאון מסוכן. סחרור מתמשך של כאוס שלטוני, היעדר משילות, דחייה חוזרת ונשנית של אישור התקציב וקיטוב פוליטי גובר ערערו את ישראל והותירו אותה משותקת. כאשר כל מהלך במערכת הפוליטית התנקז למאבק בין תומכי בנימין נתניהו למתנגדיו, לא נותר שום מקום לוויכוח ענייני ומפרה על השקפת עולם והמדיניות הנגזרת ממנה. שלושה נושאים עומדים על הפרק כיום, וההכרעה לגביהם תקבע את דרכה הכלכלית-חברתית של הממשלה.
הראשון הוא עסקת החבילה במשק, שבחירתם של שרי העבודה ומרצ להצביע נגדה הייתה מוצדקת וחשובה. מדובר בעסקה בעייתית ביותר, שתחת הכותרת האוֹרְוֵולְיָאנִית "העלאת שכר המינימום" תביא בפועל להפחתתו, על ידי שחיקתו הן ביחס לעליית המחירים והן ביחס לשכר הממוצע במשק. שרת התחבורה מרב מיכאלי כבר הבהירה שמפלגת העבודה תמשיך לוודא ששכר המינימום לא רק נשמר, אלא גם עולה. כעת מוטל על נציגי השמאל בקואליציה לדאוג לכך שההבטחה הזו תתממש.
משמעותי גם מאבקם של נציגים מהמרכז-שמאל לשינוי התוכנית של שר האוצר אביגדור ליברמן למאבק ביוקר המחייה. תוכנית המקצה סכומים משמעותיים להטבות מס שיחולו רק על מעמד הביניים ומעלה, וסכומים נמוכים מדי למשפחות עובדות בהכנסה נמוכה, מזניחה בכך את המעמדות החלשים בחברה.
במקביל צוברת תאוצה מחלוקת העומק סביב סדר העדיפויות שיעמוד בבסיס התקציב הבא. בחודשים הקרובים ייקבע אם היעד המרכזי שינחה אותו יהיה הגדלת ההוצאה הציבורית כהשקעה העתידה להחזיר את עצמה, כפי שעושות רוב מדינות העולם כיום וכפי שסבור גם בנק ישראל – או הקטנת הגירעון בכל מחיר, כפי שגורסים בכירי האוצר המקובעים בתפיסות שאבד עליהן הכלח אי שם בשנות ה-80.
חשיבותו של העימות האידיאולוגי באה לידי ביטוי גם בסוגיות הנוגעות לזכויות אדם ואזרח וליחסי יהודים ופלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים. באוקטובר התריע ח"כ יאיר גולן (מרצ), בעקבות מקרי תקיפה של פלסטינים, שצבא ישראל לא ממלא את תפקידו באכיפת מרותו על מתנחלים אלימים. כחודשיים לאחר מכן הצטרף לדברים השר לביטחון פנים עמר בר-לב ועל כך זכה לקיתונות של רותחין מהימין בקואליציה.
בשבוע שעבר נעצרו מתנחלים שתקפו חיילי צבא ופלסטינים במחסום. אירוע חמור זה, כמו רבים אחרים, ממחיש עד כמה האומץ של גורמי שמאל בממשלה לצאת נגד הכחשת הטרור היהודי ולהתעקש לטפל בו ללא פשרות, חיוני לעצירת התופעה המסוכנת הזאת.
לאחרונה נשמעים קולות הקוראים לחברי הממשלה לזנוח את המחלוקות ביניהם ולשמור על תמימות דעים בכל מחיר, מחשש שעימות רעיוני בתוך הקואליציה יביא להתפרקותה ויסלול את הדרך לממשלה בראשות הליכוד. אלא שההפך הוא הנכון. המחלוקת הפנימית בממשלה אינה רק ביטוי לפוליטקיה מתפקדת, אלא גם קו ההגנה העיקרי שלה מפני האיום החמור ביותר הנשקף לה כיום.
האסטרטגיה של נתניהו וסביבתו היא לעקר את הפוליטיקה ממהותה האמיתית - ויכוח על חלוקת משאבים במטרה לדאוג לצורכי האזרחים, ולהפוך אותה למלחמה מתמדת בין זהויות ושבטים.
