נשף המסכות של המפלגות

ד"ר ברוך לשם פרסם מאמר בו כתב כי פרופ' בנימין אקצין הגדיר בשנות ה-50 את ישראל כ"'מדינת' מפלגות". לפי תפישה זו האידיאולוגיה הייתה הבסיס למבנים החברתיים והפוליטיים בישראל והכתיבה את אופי היחסים הצונן בין "השמאל" לבין "הימין".

בשנות ה-80 הוקמו ממשלות אחדות בין הליכוד למערך בשל תיקו פוליטי, וגם שם כל גוש הקפיד על זהותו הערכית. מדובר היה בשתי מפלגות גדולות, עם יותר מ-40 מנדטים לכל אחת, שהיו מחויבות לתפישת העולם של בוחריהן. רק ב-1996 החל עידן חדש בעקבות שינוי שיטת הבחירות להצבעה בשני פתקים: לכנסת ולראשות הממשלה. הדבר הוביל לפרסונליזציה של המערכת הפוליטית ולהתמקדות בשיווק מנהיגים ועמימות אידאולוגית. בנימין נתניהו הציג את עצמו בסיסמה של המרכז הפוליטי ("נתניהו - עושים שלום בטוח") ופרס התחזה לאיש ימין (עם הסיסמה "ישראל חזקה עם פרס").

ההתמקדות בכוכבים הביאה לעלייתם של אהוד ברק ואריאל שרון ולהמשך נשף המסכות בין המפלגות. "קדימה", שהוקמה מיוצאי הליכוד והעבודה, טשטשה את ההבדלים בין שני הגושים ויצרה לגיטימציה לחיבור פוליטי גם ברשימה אחת.

הקשר ההדוק הבין-מפלגתי הפך לחיבוק דוב בעיקר עבור מפלגת העבודה. היא לא העזה יותר להציג את החתירה לשלום עם הפלסטינים כמסר מרכזי, ומצד שני לא הצליחה לייצר מנהיגים אטרקטיביים שיתמודדו עם הקמפיינים המבריקים של נתניהו. כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה ב-2013 ביטאה את הניסיונות של השמאל לחפש כוכב משלו, עם כישורים טלוויזיוניים ואניגמה רעיונית, אבל בהצלחה חלקית בלבד.

ניסיון מוצלח יותר בוצע ב-2019 בהקמת מפלגת כחול לבן בראשות בני גנץ, שסיפק לכאורה מראה ראש-ממשלתי ועובר מסך. המסר הפטריוטי שלו, "ישראל לפני הכול", התאים לכל עת ולכל חפץ גם בשמאל וגם בימין, וריסק סופית את הבדלי הזהויות הפוליטיות במפלגות המרכזיות בישראל. זה הספיק כדי לקבל 35-33 מנדטים בשלוש מערכות בחירות ולבלום את האפשרות של נתניהו להקים קואליציית ימין.

הקמת ממשלת האחדות בין גנץ לנתניהו באביב 2020 גרמה לפילוג בכחול לבן ולאחר מכן להתפוררות הממשלה, שהובילה לבחירות נוספות. טעם החידוש של כחול לבן פג לחלוטין. לפיד חזר לממדיו הטבעיים וזכה ל-17 מנדטים וגם גנץ הפך בקרב הציבור לפוליטיקאי ישן עם שמונה מנדטים בלבד.

ממשלת "השינוי" של נפתלי בנט ולפיד ביטאה באופן מושלם את קץ האידיאולוגיה שפשטה במערכת הפוליטית. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, וכך גם ימינה ותקווה חדשה מן הקצה הימני מצאו את עצמן באותה סירה עם מרצ מהקצה השמאלי ועם רע"מ.

הבחירות הבאות, הממששות ובאות כנראה, יעמיקו את התהליך הזה של התפרקות מרעיונות ומצעים לעומתיים. האפשרות שנתניהו יעזוב את הפוליטיקה על רקע משפטו, תותיר מאחוריו ליכוד עם מנהיגים אפורים שעשויים להתפצל בעקבות היריבות המרה ביניהם.

במקביל, גם במרכז-שמאל יתקשו לגייס פוליטיקאים חדשים שוברי שוויון שיקבלו מספר מנדטים מכריע. ארבע מערכות בחירות רצופות רוקנו כמעט כליל את מחסני החירום של מועמדים פוטנציאלים שמסוגלים לשנות את המפה.

אם לא יהיו שינויי חקיקה בשיטת הבחירות, המפה הפוליטית תמשיך להתפצל לסיעות רבות וקטנות יותר, והרכבת הקואליציה תמשיך להתלוות בסחטנות רבה שתוביל להקמת ממשלה לא יציבה. הקרב הגדול לא יהיה על כלכלה ליברלית, דת ומדינה או עתיד השטחים הכבושים, אלא על עתיד הכיסאות בממשלה: מי יכהן בתפקיד ראש הממשלה הזמני ומי יזכה בפרס הניחומים של ראש הממשלה החלופי.