74 שנים של נכבה
היום כמו אותו היום. 15 במאי 1948. זהו יום של גירוש פלסטינים מאדמתם, באותו היום אילצו אותם לפנות את ה"שטח" כי רוצים לאכלס שם מי שאין להם קשר לארץ פלסטין.
היום כמו אותו היום. 15 במאי 1948. זהו יום של גירוש פלסטינים מאדמתם, באותו היום אילצו אותם לפנות את ה"שטח" כי רוצים לאכלס שם מי שאין להם קשר לארץ פלסטין. יום נכבה. באותו היום גורשו יותר מ 800 אלף פלסטינים מבתיהם ומאדמותיהם. עברו 74 שנים. בכל שנה האירוע חוזר על עצמו במימדים שונים. אז עכשיו עומדים בשנה ה 74 של הנכבה. 74 שנים של נכבה. היום הציבור הפלסטיני סובל מכיבוש, גירוש ועוול יום יומי של הציונות הקולוניאליסטית בת חסות של המערב ה"נאור".
גם היום, אחרי 74 שנים, יותר מ 85 אחוז של האדמה הפלסטינית נמצאה תחת כיבוש ישראלי. בשטח הזה שמשתרע על 287 אלף קמ"ר, ממשיכה ישראל לבנות התנחלויות ומאשרת מאחזים וגם פוזלת לבתים והאדמות של הפלסטינים.
ב74 שנים של הנכבה, נהרגו יותר מ 100 אלף פלסטינים בתוכה ובחוצה של ארץ פלסטין אך גם היום הציבור הפלסטיני עומד ומגן על זהותו והאדמתו. במאבק נגד הכיבוש אין הבדל בין גבר ואישה וצעיר וזקן. מספיק רק זהות פלסטינית, תהיה בכל מקום שתהיה. הדוגמה האחרונה היתה אישה נוצרית אך פלסטינית בשם שירין אבו עאקלה. היא היתה עיתואנית ועשתה את עבודתה בתחום הזה כפלסטינית.
תוסיפו ל- 74 השנים של נכבה 16, שנים ארוכות של מצור אכזרי בלתי אנושי ששלטונות הכיבוש של ישראל הטילו על רצועת עזה. הרצועה חוותה 74 של נכבה פלוס 16 שנים של מצור. מדיוק יותר, מאסר תוך בית סוהר המשתרע על שטח של 360 קמ"ר, שאורכו כ-40 קילומטרים, ורוחבו נע בין 5.7 עד ל-12.5 קילומטרים. כי מאז, הרצועה הפכה לבית הכלא "הפתוח אך פנימה" הגדול ביותר בעולם שנכלאו בו יותר משני מיליון פלסטינים. נאסר על התושבים ברצועת עזה לקבל תרופות ומזון אך עם זאת ממשיכים לעמוד מול הכיבוש.
נכון שעדיין יש דואליות בין התפיסות או ההתקוממות בפלסטין לבין הרשות הפלסטינית שנוטה להתפייסות למרות הפשעים של ישראל, אך במרוצת הזמן המאזן יטה לטובת ההתקוממות. המבצעים הבודדים של הצעירים הפלסטינים בימים האחרונים הוכיחו שההתקוממות חלחלה לתוך הגדה המערבית וההתפייסות התחילה להסתגר ולסגת. המבצעים הם הוכחה למבוכה בישראל. לכן תנועות ההתקוממות הודיעו שהמאבק המזוין הוא הדרך היחידה של הפלסטינים להחזיר את הזכויות שלהם. הזכות לתרגם את הזהות הפלסטינית למציאות על האדמה הפלסטינית.
ב 74 שנים של הנכבה ישראל לא היתה היחידה, שעמדה מול הזהות הפלסטינית, כל המערב תמך בה. אז גם המערב אשם. הוא תמך בהמצאת קשר מלאכותי בין יהדות לאדמה שאין לה בנסיון לזייף את ההיסטוריה. ובדרך הזו,המערב תמך ושתק מול כל מיני עוול שעשתה ישראל נגד התושבים המקוריים של האדמה. אז גם המערב אשם גם בהוצאתה לפועל של הנכבה של הפלסטינים וגם בהמשכה.
ביום הנכבה מדגישים הפלסטינים את הזהות המשותפת שלהם הן בתוך ישראל והן בגדה המערבית ורצועת עזה ומחנות פליטים במדינות ערביות מוסלמיות. הם זוכרים ומזכירים שהאדמה הייתה שייכת לפלסטינים מקוריים בלבד כולל היהודים והנוצרים שחייו פה ולא קשורה לאלה שעזבו את מדינותיהם ונחתו פה כדי להתנחל.
זכר הנכבה יימשך עד שהנכבה תוסר.
