קמפיין בחירות מסרס, מבעית וקניבלי
גם העבודה וגם מרצ נאלצו להתנהל בממשלה הזאת במכלאה פוליטית מבעיתה. מצביעיהן, מצוידים בתפיסת עולם מחודדת למדי (אלמלא כן היו מצביעים למפלגות מרכז עמומות יותר), תבעו מהן, בצדק, להילחם על ערכים פלורליסטיים וסוציאל-דמוקרטיים ועל חתירה להסדר מדיני.
ישראל מלאה התמרמרות ואכזבה כל אימת שמרב מיכאלי או ניצן הורוביץ נאנסו להצביע הצבעות משונות, בסתירה מוחלטת לאמונותיהם. באותה נשימה, ובאופן סְכִיזוֹפְרֶנִי, שידר להם הבייס שלהם שאוי להם אם יעמדו על שלהם, או אפילו רק יפצו פה באופן שיסכן, לכאורה, את קואליציית רק-לא-ביבי. זה היה איום תמידי: אם, באשמתם המדומה, ישוב בנימין נתניהו לשלטון, הם, על מפלגותיהם, יחוסלו בידי מצביעיהם הנזעמים.
מורכב עד בלתי אפשרי לתפקד פוליטית באווירה מסרסת כזאת, בלי רוח גבית ממצביעיך שלך, וכשבכירי העיתונאים טורחים לנזוף ולהזכיר לשניים שתפקידם היחיד הוא להיות יפים ולשתוק. הגיהינום הזה עוד ייראה כמו גן עדן בקמפיין הקניבלי הצפוי בבחירות לכנסת, כשמרצ והעבודה יהפכו לשדה הציד והלקט של יאיר לפיד ובני גנץ.
במרצ טרם נורו יריות הפתיחה של הקמפיין. זו של העבודה תיירה כבר היום, כשמיכאלי תתייצב בפעם השנייה לפריימריז על ראשות מפלגתה. המתמודדים מולה נחשבים, בצדק, להסחות דעת שוליות, וניצחונה, בדין, מובטח. אבל בו בזמן שיעור ההשתתפות, ומידת האמון הגורף שתובע כלפיה, יהיו פתיחה חשובה לקמפיין הקשה להחריד שהיא תאלץ לנהל.
כמה עשרות אלפי החברים בעבודה, יוכלו, מהבית, להביע בה אמון מחודש באותה קלות שבה הם יכולים להזמין פיצה. אחרי שהשיאו עצות, ורטנו, והתרגזו, זה המינימום האזרחי הנדרש מהם כלפי מנהיגתם. היא גילתה עמידות נפשית, שליטה עצמית, ובעיקר, בתוך קָקוֹפוֹנְיָה של עצות ונזיפות, יכולת קשב ממוקדת לרצון הקולקטיבי המרכזי של מצביעיה.
בפעם הראשונה זה עידנים, במפלגת העבודה, שאכילת הכבד והטְחוֹל של ראשיה, עד לעריפת ראשם, היא טקס שמקפידים עליו, הצליחה מיכאלי לגבש סביבה סיעה תומכת ולא לעומתית. זה לא מזל, זה כישרון. קדמו לזה פעולות חשובות לא פחות: סירובה להיות חלק מכניסת העבודה בראשות עמיר פרץ לממשלת נתניהו, מאבקה וניצחונה בניסיונותיו של פרץ לבטל את הפריימריז לראשות המפלגה, ומשנבחרה - משכה את העבודה מהמוות שתחת אחוז החסימה אל האור הרך של שבעת המנדטים.
חיבור גנץ-סער יצר מציאות מסוכנת לשמאל. כרגע הוא הניב רק את הצלתו של סער מהכחדה. אבל עם כל הכבוד להבטחותיו של סער להביא את שני המנדטים שוברי השוויון מהימין, גנץ היה ונשאר מנערי הפוסטר של שבט השמאל. הניסיון (הלא-מוצלח בעליל עד כה) לקחת מלפיד את ראשות השבט בהכרח יהיה מלווה בקניבליזם כלפי העבודה ומרצ, שחלק ממצביעיהן עשוי לחבב את גנץ ועל הדרך להצביע לסער הימני. אותו קניבליזם יחגוג גם אצל לפיד. הוא חזק, הוא ראוי, הוא היחיד שנותן פייט לנתניהו. אבל במלחמה כמו במלחמה, גם הוא לא יהסס לשתות את המנדטים של העבודה ומרצ.
זהו בעצם מבחנם של מצביעי שתי מפלגות השמאל הציוני אפילו יותר משהוא מבחנם של הפוליטיקאים שלהן. להבין שהשמאל צריך להיות חזק כדי שלפיד יזדקק לו בעת הרכבת ממשלה. שאם לא כן, הישראלים עלולים לקבל שוב תמהיל של נתניהו-גנץ פלוס ימין פלוס לפיד. זה מה שמצביעי העבודה ומרצ רוצים?
