הבלוף של דיפוזיית האחריות
ראש הממשלה לשעבר של ישראל בנימין נתניהו העיד אתמול (חמישי) בפני ועדת החקירה הממלכתית לחקר האירוע במירון. מראש קשה היה להאמין שייטול אחריות על מסכת הכשלים שהובילה לאירוע האזרחי הנורא ביותר בישראל, שיודה בהתערבות מצד הדרג הפוליטי או שיכיר בהעלמת עין מתמשכת מהסכנות לשלום הציבור שהיו טמונות באירוע.
נתניהו כבר הוכיח שבשיעור על אחריות ציבורית אישית הוא לא נכח, כשלא התפטר לנוכח הגשת כתב האישום נגדו, וכנראה שגם מהשיעור על אחריות מיניסטריאלית הוא נעדר.
ברור שלא הוטמעו נורמות בתרבות הפוליטית של ישראל, בדגש על האיסורים החלים על אישי ציבור כנאמני הציבור it is not done ואחריות מיניסטריאלית. כלומר - אחריותו של בעל התפקיד הנבחר או הממונה למה שנעשה תחת אחריותו.
בעוד שהסנקציה המקובלת לאחריות המיניסטריאלית האישית היא התפטרות מהתפקיד, במקרה של אחריות כוללת לא תמיד הציפיה היא התפטרות אלא דיווח לכנסת, העברה מתפקיד ועריכת רפורמות. עם זאת, במקרים של מחדלים חמורים כן מצופה מהשר האחראי להתפטר, גם אם לא היה מעורב אישית בתהליכי קבלת ההחלטות.
ברור שכל מחדל של חייל מחייב את הרמטכ"ל ושר "הביטחון" להתפטר, ולא על כל משגה של מורה תתפטר שרת החינוך. אולם פעמים רבות, כפי שציין מבקר ישראל בדוח על השריפה בכרמל, יש נטייה לגלגל את האחריות כלפי מטה. גם במקרה של אירוע מירון, וכפי שעולה ביתר שאת מדבריו של נתניהו אתמול, האחריות מגולגלת מהדרג המיניסטריאלי לפתחו של הש"ג, בתקווה שהוא יהיה האשם היחיד שישלם את המחיר. גם אם במקרה של אירוע מירון כשלו "הפקידים" במילוי תפקידם ובהפעלת שיקול דעת, אין זה פוטר את הדרגים הפוליטיים הבכירים מאחריותם הכוללת.
מדבריו של נתניהו, ושל עדים אחרים בפני הוועדה, בולטת עוד תופעה חמורה והיא "דיפוזיה של אחריות". העובדה שגורמים רבים כל כך היו מעורבים בהיבטים שונים של האירוע, ללא תיאום ותכלול ביניהם, היא מתכון לאסון, ויותר מכך היא ערובה לכך שאף אחד לא רואה עצמו אחראי במקרה של אסון. לכן, גם בדוח הביניים שלה, אחת ההמלצות העיקריות של הוועדה הייתה למנות שר אחראי לאירוע.
מעבר לכך, ישנה גם אחריות משותפת של הממשלה, שמעוגנת ב"חוק יסוד: הממשלה". בדומה לאירוע הכרמל, גם במקרה של אירוע מירון היו ניסיונות להטיל אחריות בין-דורית על ממשלות ישראל בעבר, שהזניחו את נושא ההילולה, אף שהיה ידוע לכולם שמדובר בפצצה מתקתקת, או כמו שאמרה השופטת ברלינר "כל שנה שלא קרה אסון זה בגדר נס". ולמרות ההזנחה והעלמת העין לאורך שנים, עדיין האחריות לאירוע רובצת לפתחה של הממשלה ושל בעלי התפקידים שכיהנו באותה עת.
מעגל האחריות הציבורית רחב הרבה יותר מאחריות פלילית. ולכן אין סנקציות מעוגנות בחוק לכל מקרה של הפרת אחריות, אלא נורמות פוליטיות וציבוריות, שבמקרה הישראלי אינן מעוגנות מספיק בתרבות הפוליטית. ובכלל, השפה של המלצות ועדות החקירה אינה של "אשם" או "זכאי". אין מדובר בבית משפט. גם אם היא תמליץ להעביר בכירים מתפקידם, או שהם יתפטרו קודם לכן בשל מכתבי האזהרה, לא די בכך. עריפת ראשים היא לא ערובה למניעת אירועים מעין אלה בעתיד. הציבור לא צריך לחכות למוצא פיה של הוועדה כדי לתבוע מנבחריו להפגין אחריות.
ניסיון העבר מלמד שאף שהממשלה מאמצת את מסקנותיה והמלצותיה של ועדת חקירה ממלכתית, לרוב רק ההמלצות האישיות ממומשות. אלה בדרך כלל ממוקדות בש"ג או הופכות ללא רלבנטיות בשל סיום כהונה או התפטרות טרם פרסום הדוח. לעומת זאת, ההמלצות המערכתיות, המוסדיות, התהליכיות, החשובות, אלה שיכולות למנוע את האירוע הבא – דווקא הן מעלות אבק.
