כישלון המדיניות הישראלית מול רוסיה

המשבר הדיפלומטי בין ישראל לרוסיה עובר דרך הפריזמה היחידה של החיים הישראליים - ביבי/לא ביבי כמובן - ומעיד על ישראל הרבה יותר מאשר על כוונותיו ומניעיו האפשריים של ולדימיר פוטין.

המשבר הדיפלומטי בין ישראל לרוסיה עובר דרך הפריזמה היחידה של החיים הישראליים - ביבי/לא ביבי כמובן - ומעיד על ישראל הרבה יותר מאשר על כוונותיו ומניעיו האפשריים של ולדימיר פוטין.

אם קוראים את ההתייחסויות למשבר בתקשורת הישראלית, נדמה שמבבחינה קצת פחות קרתנית של הדברים, שהם נובעים ממשהו שמשותף לחלוטין לבנימין נתניהו וגם ל"ממשלת השינוי": מדיניות צרת אופק ופחדנית, שחלקה שיקולים טקטיים צרים כמו "האם חיל האוויר יוכל להמשיך להפציץ" (ובואו לא נשאל מה התועלת בדיוק בהפצצות האלה), וחלקה מנטליות קבועה של "ללכת בין הטיפות", שמא חס וחלילה תצטרך ממשלת ישראל להתייצב מאחורי אינטרס אמיתי, תפיסת עולם רחבה או שיקול מוסרי.

כמה שבועות אחרי ש התחילה המלחמה באוקראינה אמר "גורם מדיני" (ראש ממשלה או חליפו, שהתחלפו ביניהם מאז), ש"עשינו את המינימום כדי שנוכל לחזור לעשות קולות של שטיח". אז שמי שעושה קולות של שטיח מתייחסים אליו כמו לשטיח, אז מה יש להתפלא? פוטין ראה שטיח, ופוטין דורך.

מהיום שבו נחתו הרוסים בסוריה, לפני כמעט שבע שנים, ישראל מתייחסת לנוכחותם שם דרך הפריזמה הטקטית והחשש לנקוט עמדה כלשהי. נתניהו התגאה בתיאום המופלא שיצר עם פוטין ובתמונות של שניהם בכיכר האדומה; אבל כשהציע היועץ לביטחון לאומי הרוסי פטרושב למקבילו הישראלי מאיר בן שבת ב-2018 שרוסיה תתחשב באינטרסים של ישראל בהסדרת סוריה, ובתמורה תסייע לה ישראל לחדש את הדיאלוג עם ארה"ב בשאלות אחרות, ובהן אוקראינה, נסוג נתניהו בבהלה מהרעיון. לא פלא שאת ההסדרה של סוריה עשה פוטין עם מנהיגי איראן וטורקיה, אותו הרכב שפגש בשבוע שעבר בפסגה שככל הנראה ממנה החל החיכוך שלו עם ישראל.

"ממשלת השינוי" הקטינה לעשות. המלחמה באוקראינה היא אירוע אדיר ממדים, במסגרתו נקבעים כללי משחק שלפיהם יתנהלו דברים רבים בעולם בשנים הבאות. ישראל מיהרה לברוח מקביעת עמדה, כמובן בנימוק שיש סכנה למטוסי חיל האוויר ובתירוץ הידוע שיש יהודים פה ושם. ראש הממשלה דאז נפתלי בנט אף זכה לשבחים על הפטנט, שבו התיימר לתווך בסכסוך רק כדי ליצור עוד תירוץ למה ישראל הולכת בין הטיפות.

מה שמדאיג עוד יותר הוא שתיקת הדרג המקצועי. אותו דרג שרבים בתוכו מפקפקים כבר מזה זמן בתועלת חלק לא קטן מפעולות הכוח של ישראל, הן בסוריה והן באיראן, ובהיעדר המדיניות שלה. הם גם רואים את חוסר הרצינות והשיקולים הזרים בהחלטות – ואינם פוצים פה. אותו דרג שממשיך לקדש את השיקול הטקטי, למרות שהוא אמור גם להבין את האיוולת האסטרטגית. ממנו אפשר וצריך לצפות ליותר.