להפסיק את פולחן האישיות של נתניהו

לפני שלושה ימים קרא העיתונאי ארי שביט ל"הסרת החרם" מבנימין נתניהו - וביקש להתחיל להתמודד איתו באופן ענייני. לא לומר "לא נשב איתו" אלא להגדיר את 'הערכים', המדיניות ואת ההצעה הזהותית של המרכז הישראלי, ולקבוע שכל מי שיהיה שותף לערכים הללו יוכל להיות בן ברית.

לפני שלושה ימים קרא העיתונאי ארי שביט ל"הסרת החרם" מבנימין נתניהו - וביקש להתחיל להתמודד איתו באופן ענייני. לא לומר "לא נשב איתו" אלא להגדיר את 'הערכים', המדיניות ואת ההצעה הזהותית של המרכז הישראלי, ולקבוע שכל מי שיהיה שותף לערכים הללו יוכל להיות בן ברית.

מאמרו של שביט משקף חולשת דעת, שיפוט מציאות לקוי ועיוורון מוסרי. הוא תולה את המשבר הפוליטי, את הפצעים המדממים בחברה הישראלית ואת אי-התפקוד של המערכות, בהתרוקנות האג'נדה של המרכז הפוליטי שהובילה אותו לבחירה ב"רק לא ביבי" כאובססיה וכדת.

המשבר הפוליטי מקורו בנתניהו, שגרר את ישראל שוב ושוב למערכות בחירות, תוך בעיטה בערכי האמת והאמון שהם יסוד הדמוקרטיה ורמיסת מערכת המשפט והשוויון בפני החוק. ולא, זה לא קרה משום שהמרכז הפוליטי לא הצליח לכונן "מדינה סקנדינבית" כפי שטוען שביט. פצעי העבר המדממים נפתחים משום שנתניהו, כפי שמעידים מקורביו, רוכב על גלי שנאה שהוא עצמו מצית ויוזם.

ולא, זה לא משום שהמרכז הישראלי חדל מלהאמין בסוציאליזם או בשלום. אי-תפקוד מערכות החינוך, הבריאות והתחבורה או היעדר דיור בר-השגה - הם מחדליו של מי שהיה בשלטון ב-12 מ-13 השנים האחרונות. ולא, זה לא נובע מאי-הצלחת מפלגות המרכז להביא ל"היפרדות מהפלסטינים".

בשנים האחרונות איבד נתניהו כל רסן, סביבתו מגדירה כ"בוגדים" את כל יריביו. "מכונת הרעל" וחסידיו מנהלים מסעי הכפשה (נגד נפתלי בנט ובני גנץ, גדעון סער וגלעד קריב למשל) ו"כיפוף ידיים" (של עידית סילמן וניר אורבך, למשל) בדרכים שמזכירות פשע מאורגן ולא מאבק פוליטי לגיטימי. מי יכול או צריך "להתמודד באופן ענייני", כדרישת שביט, עם אדם כזה? ועל מה בדיוק אפשר לדון איתו? איש ששיקר שוב ושוב לכל שחקן בזירה הפוליטית, אדם שתומכיו הקולניים ממשיכים לומר את האמת על מה שמחכה לישראלים אם ייבחר: פסקת התגברות. פיטורי היועמ"שית. פוליטיקאים ימנו את שופטי העליון. עצירת וביטול המשפט. וזו רק ההתחלה.

בישראל, שאין בה חוקה ואין בתרבותה הפוליטית לא את ה"בלמים והאיזונים" ולא את הנורמה של "כזאת לא ייעשה", מהווה נתניהו הנואש מקור של סכנה ממשית וקרובה לסדר החברתי, להפרדת הרשויות ולדמוקרטיה. ועוד לא דיברנו על משמעות תרומתו של נתניהו להפיכת בן גביר ודומיו, גזענים משיחיים, קנאים וחשוכים, לחלק מה"מיינסטרים" בפוליטיקה הישראלית.

ייאמר לכן במפורש: הקריאות "רק לא ביבי" וכמוה "רק לא בן-גביר" אינן קפריזה, אובססיה, "ציווי עליון" או דת, כפי שטוען שביט. אלו קריאות שמקורן בשכל הישר ובקריאה מפוכחת של המציאות והדינמיקה המסוכנת שהברית הבלתי קדושה בין שני האישים הללו מובילה אליהן. אלו הן קריאות להציב קו מפריד בין כל מי שמאמין בממשלה ממלכתית, רציונלית, שמשרתת את האזרח, לבין הברית האפלה של שחיתות ומשיחיות. הן קריאות להבחין בכך שגם רוב מוחלט של בוחרי הליכוד שמחוץ ל"כת פולחן האישיות" הם אזרחים ראויים, נבונים ופטריוטיים לא פחות מכל אחד אחר. הם אינם אחראים לשגיאותיו של נתניהו או לגזענותו של בן-גביר. והליכוד, ללא נתניהו בראשו, הוא בן ברית ראוי לכל ממשלה.

הקריאות מדגישות את מה שקובע גם שביט, שאדם שמעורב עמוקות בפלילים ולא היה יכול לכהן כמנהל בית ספר, כמפקד טייסת בחיל האוויר, כמנהל סניף בנק או כשר בממשלה, איננו יכול ולא ראוי שיתאפשר לו לעמוד בראש ממשלה. זהו לב העניין, לא שום דבר אחר.

אסור לטשטש את עומק המחלוקות עם נתניהו, הכת הצמודה אליו והגזענים המשיחיים.