הפגנתיות פוסט בחירות
עוד לפני שעלה על המטוס לעצרת האו"ם בניו יורק, סגרו לראש הממשלה של ישראל יאיר לפיד פגישות עם שלושה מנהיגים מהעולם - נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, עבדאללה מלך ירדן, ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי.
אין הרבה מה לחדש כשתוכן השיחות ידוע פחות או יותר. מה שחשוב הפעם הוא עניין הנראות. ללפיד חשוב שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן וצוותו, מנהיגים מסוימים באירופה, ובעיקר נשיאים וראשי מדינות בעולם הערבי, אלה ששומרים מרחק, יראו שהעסק יכול להתנהל בצורה הכי טבעית. יש מדינות בעולם הערבי שהיחסים איתן לא פתורים, עם מדינות אחרות מתקיימים יחסים מתחת לשולחן, ויש מדינות כמו מצרים, ירדן וטורקיה, שביחסים איתן יש מרווח לא מבוטל לשיפורים.
השלטונות במצרים וירדן וישראל למדו להכיר זה את זה. אבל עדיין לא נוצר הקשר בין האזרחים. היקף הסחר ושיתופי הפעולה הכלכליים עם מצרים אמנם עלה בכלל, אך מי ראה בישראל תייר מצרי בעשר השנים האחרונות? וגם המצב עם ירדן מסובך ובעייתי.
אבל יש בעיה ששלושת המנהיגים המוסלמים החליטו להתעלם ממנה: עוד פחות מחודשיים ייערכו בישראל בחירות, ואף אחד לא רוצה להיתפס כלפי חוץ כמי שמסייע למישהו או מתערב בהן. ובכל זאת, הם לא דחו ולא ברחו מהפגישות עם לפיד. ארדואן, שגם לו מחכות בחירות, הולך בגדול, א-סיסי מצפצף, ולמלך עבדאללה יש תמיד עניינים פלסטיניים בוערים.
סימני המהפך החיובי, ולו בעניין הנראות, עדיין לא ניכרים במדינות אחרות בעולם הערבי: מלך מרוקו, מוחמד השישי, לא יגיע, כמו תמיד, ולכן לא יתקיים מפגש. ראש ממשלת לבנון, נג'יב מיקאתי, ידאג לא להיתקל בלפיד ויועציו. ככלל, אלה ימים קשים בעולם הערבי, שסובל ממשבר כלכלי חריף (ירדן), חמור מאוד (מצרים) ובינוני עד קשה (טורקיה). ישראל, עם יד על הלב, לא יכולה לעזור בשום אופן. היא יכולה לזרוק מילה טובה פה ושם אצל בעלי ההון וקרנות הסיוע.
אבל דומה שעיקר תשומת הלב ממוקד עכשיו בלבנון. השיראלים נמצאים בין שני תרחישי קיצון: או שחיזבאללה ינחית מהלומת פתע, או שיושג הסכם על אסדות הגז ויוביל את ביירות ותל אביב למצב יחסים חדש. גם זאת אפשרות שמתקבלת על הדעת.
