המצוקה של המחנה הדתי
הבחירות החוזרות ונשנות בישראל מביאות יחס ציני ומזלזל, אך למרות זאת קשה לעכל את השיח המתמקד בהבטחות הסרק של הפוליטיקאים.
וכך, במקום לעסוק בדרך ובתפיסות עולם, מתמקדים בחשבונאות כזאת או אחרת, וחישובים מתמטיים למי יש יותר סיכוי להיות ראש ממשלה נהפכו לעיקר. העיסוק הנמרץ בסקרים מעודד מגמה זו, המשטחת את מהות הבחירות ובעיקר מסמאת את עיני הבוחר מלראות איזו מפלגה אכן תואמת את השקפת עולמו.
בעוד שבחלק השמאלי של המפה "הרעיונות" של מפלגות כמו העבודה, מרצ, רע"מ והרשימה המשותפת ברורים ומגובשים, המצביע הימני "המתון" - בעיקר מקרב המחנה הדתי-לאומי - נמצא במצוקה גדולה. מפלגת הציונות הדתית, למרות שמה היומרני, לא מייצגת רבים מציבור זה. חלקם מצביעים עבורה כברירת מחדל או בשל החשש שאם יצביעו לבית היהודי ואיילת שקד קולם לא ישפיע שכן המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה.
מדובר בציבור שהזהות היהודית (ולאו דווקא הדתית) מהווה אבן יסוד עבורו: לדידם, "ישראל יהודית ודמוקרטית" מייצגת ערכים משלימים ולא סותרים. רוב רובם משרתים ביחידות הקרביות ביותר, ואינם רוצים לראות שר מלחמה טרי שלא רכש מספיק ניסיון בתחום הצבאי והביטחוני. הם תומכים בשינויים הנדרשים במערכת המשפט, אך מתנגדים להחלפת היועצת המשפטית או לביטול חוקים אד-הוק בלי שיח ציבורי ער. חלקו של ציבור זה כועס על נפתלי בנט ושקד על כך שהפרו את הבטחותיהם, אבל כנראה אינו מעונין לנקום בהם. על פניו, הבית היהודי מהווה כתובת טבעית עבורו, אך הוא מהסס בשל אווירת החשבונאות.
לטוב או לרע, השדה הפוליטי בישראל עדיין מהווה מראה של הפנים השונות והסותרות של הישראלים. נכון שיש חברי כנסת מקרב הציבור הדתי במפלגות השונות, אך אין מפלגה שמייצגת את "הציונות הדתית הקלאסית".
לכן הצבעה לבית היהודי חשובה לטווח ארוך בשביל הדתיים, הרבה מעבר לשאלה כן-ביבי או לא-ביבי. במיוחד שמצביעי מרצ, ומחנה השמאל בכלל, מאמינים בדרכם ואינם נרתעים מאחוז החסימה.
